צצים מדי פעם מאורעות נגררים שכאלו.
והם רודפים אותך. נשכחים למספר ימים ואז שוב נותנים סימן חיים.
והמצב מעיק, מעיק ומרגיז.
אבל אין עם מי לחלוק, כי את יודעת טוב מאוד שאם המחשבות יאמרו בקול את רק תצאי מגוכחת, ויאמרו לך שהפכת זבוב לפיל, ולא יבינו מה את כל כך סובלת מכל העניין, ושאין כל בעיה לבחור בדרך זו או אחרת.
ואת תדעי שהם צודקים זוהי באמת מהומה רבה על לא דבר.
ואם את מבינה זאת, את שמנפחת כל מאורע קטנטן, את שלוקחת הכל ללב, אז אובייקטיבית העניינים הוגדלו במיקרוסקופ אלקטרונים.
אבל את כבר ניפחת את הזבוב ושהוא שט סביבך ענק ומרוצה, וכעת משהוא גדול כל כך את מבחינה בהרבה חלקים לא נעימים לעין בגופו, שאז, כשהוא עוד היה בגודלו הטבעי, נסתרו ממך. וכעת, משהוא גדול כל כך, אם תנעצי בו מחט הוא יתפוצץ עם הרבה רעש ויעורר הרבה תשומת לב.
והרי תשומת לב היא לא משהו שאת מסמפטת.
ואת חושבת מה עדיף: לצאת בת זונה, אבל עם זמן חופשי ועם פחות גורמים המגרים את עצבייך. או לסבול, לראות את העניין כמעין אימון מסוגו לחיים, כסדנה שבה את יכולה לרכוש כישורים שמאוד חסרים לך ולהתמודד עם העייפות, עם מצב הרוח הירוד, עם השעות שהולכות לטמיון.
וכל כך הייתי רוצה מעין רגע נצחי.
לעבור להילוך חומרים איטי עד קרוב לעצירה, ושהכל יקפא על מקומו ולי תהיה הזדמנות לחשוב.
לחשוב בלי לדאוג שהזמן שאין לי יותר מדי ממנו הולך ונשרף.
לחשוב בלי להבין שאין טעם בעצם, והרגעים האלו מאוד יחסרו לי מאוחר יותר.
לחשוב בלי רגשות אשמה.
והשיר הזה כל הזמן נושף בעורפי. מפתה ואומר שזהו הרי מצבי הטבעי, הקיום אותו אני רוצה.
ואכן, כל כך נעים ונוח. לא להתאמץ, לא להתאכזב, לא להכריח את עצמך ולגרור את עצמך מילימטר אחר מילימטר.
ואולי הייתי נכנעת, עוצמת עיניים ונסחפת בזרם.
אבל יש לי במשפחה אדם שנכנע לו.
ואני יודעת שזהו גורל מאוד לא נעים, עם הרבה כאב ועצב.
ואני יודעת שגם אם בשנים ועשרות השנים הראשונות יהיה נחמד, לאחר מכן יבואו שנים איומות.
וכבר לא ניתן יהיה לצאת, כי כוח הרצון והכישורים אבדו.
והוא עוד בר מזל יש לו את אשתו וביתו של אחיו המנוח.
הן סובלות אותו. כן סובלות, כי השנים עשו את שלהם והוא אדם שלא כשיר לחברה, אדם שלא מסוגל לפשרות, אדם שפיתח לא מעט תכונות לא נעימות לאחרים. אדם שלא מסוגל להכיר באחרים או להתחשב בהם.
ולו יש תירוץ, יש אמא להאשים אותה, והעברת אשמה מקלה לא מעט.
ובדידות בשבילי היא סם. בעלת סגולות ריפוי במידות מדודות. אבל כשאני חורגת מתחילה התמכרות, ואני זקוקה ליותר ממנה כדי לשוב לאותה ההרגשה.
ויותר ויותר קשה לחזור למציאות. ואם אני אגזים במנה מעל ומעבר, ברגע ההתעוררות גם כאב פיזי יתן אותותיו. היא לוקחת בעלות עלי, סוחפת אותי הרחק מהסובב אותי, ובתמורה מאכילה אותי בסרטים מעולם אחר. וכשמתחילים להיכנע לה הגמילה הופכת ליותר ויותר קשה. והרי בשלב כלשהו כוח הרצון כבר לא מספיק ודרך חזרה אין.
לכל הרוחות עם המרה השחורה הזאת, ואני חשבתי לי כבר : "הנה עזאזלו יקירתי, יצאת מהביצה החביבה עלייך, הורדת את תדירות היללות, הנך אדם יותר שקול והגיוני, אדם שכבר לא חופר בעצמו ללא הרף בכפית, אדם פחות בלתי נסבל". אבל טעיתי. וזה עוד לא הכל, מתברר שאני גם נוטה לדבר על עצמי בגוף שלישי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
