לפעמים אני שוקלת להצטרף לכל החברה המגניבים של הפוטנציאל הלא ממומש.
לשתות לשוכרה ולהתלונן לכולם על כך שלא מבינים אותי בעודי מברברת מילים חסרות פשר ומדיפה צנחת ג'ק דניאלס. ולגור באיזה חור עם שכנים המדיפים צנחת קוק.
והייתי באה כל יום לאיזה פאב נידח ומספרת לברמן האומלל כמו בסרטים על הימים הטובים בהם אמרו לי כמה כישרונית וחכמה אני, אחח.. הימים הטובים של כיתה ד'...
וזהו דבר היגיוני מאוד לעשות, שכן כאשר ניגשים למימוש הפוטנציאל יש סיכון משמעותי לגלות שמעולם לא היה שום פוטנציאל והינך נאד נפוח ותו לא. ומאוד נחמד להמשיך להרגיש כמעין גאון שאף נפש חיה לא הפגינה מספיק תושייה על מנת להבין את רזי ליבו ונפשו המופלאים. וחלומות שומרים על יופיים וטריותם כשהם סגורים ומסוגרים ורק מדי פעם אנו מציצים לבדוק שהם אכן במוקומיו ומסירים מהם שכבת אבק שהצטברה.
וכל שיחה עם ההורים בסופו של דבר נגמרת בלימודים או בחיי חברה.
ואיני מפיקה שום הנאה מדיון באף אחד מהם.
כי שני התחומים די צולעים, שניהם באשמתי, ואם לדייק באשמת עצלנותי והעדר העניין שלי.
הנני פלגמה מוחלטת שכזו.
ואנשים פעמים רבות רואים בי או סנובית או יצור החי בעולם משלו.
והפרופסורים לא רואים בי כלום, כי זו אוניברסיטה ואף אחד לא שם עליך אף איבר מרתק זה או אחר.
ואני כמו כלב לא אוהבת להביט לאנשים ארוכות בעיניים, למעשה אני מאוד נלחצת שמביטים בי לזמן הגובר על מספר שניות.
לעיתים "מה?!" לחוץ נפלט ממני, ולעיתים אני רק מתחילה לזוז מצד לצד באי-נוחות ומשפילה עיניים. אני מניחה שהחשש הוא שיראו יותר מידי.
כי ישנו תמיד פחד שיראו את מהותי האיומה והמחרידה במלואה.
את השפלות הפטאתיות והעליבות כל כולה.
או הנורא מכל, מה אם יבינו שאין כאן מה לראות, לא לטוב ולא לרע שהינני רק אפס מאופס ובאנלי לחלוטין.
ייתכן כי רבים מרגישים כך, וייתכן שהינם אכן כאלה אך זוהי בעיה שלהם.
וייתכן והם רק החדירו לראשם את כל אותם שיגיונות וגם אז זוהי בעיה שלהם.
וגם אם אומרים לי מילים טובות, וגם אם הן נאמרות על ידי אנשים שאני מאוד מעריכה, יש אומנם התרוממת רוח רגעית אבל היא עוברת די מהר.
איש הרי לא מכיר אותי על כל צדדי, גם לא אני. לכן המילים גם אם נאמרות בכנות בעלות בסיס די רעוע. ובגלל אותן מילים מתעוררים בי רגשות אשמה, וחשש מהרגע בו הם יכירו בטעותם ויתאכזבו, ומבחינתי אין גרוע מאכזבה.
מבחינתי יכולים לצעוק, לכעוס, לומר מילים מאוד לא מחמיאות אבל ברגע שפולטים "אני מאוכזב.." או כל מצבור מילים אחרות המרמזות על הרגשה זו אני נלחצת יותר מכל ועושה כל שביכולתי כדי לכפר על חטאיי.
זו השיטה בה אמא תמיד נקטה איתי, לא בטוחה שבכוונה, אך הדרך הבדוקה ביותר לגרום לי לעשות דבר זה או אחר הייתה לומר :"טוב לא צריך....אני אעשה לבד..." ושלל ווריאציות דומות.
והדברים הבאים עומדים אולי להשמע כמו חרא ני-אייג'י פלצני מסוגו וצערי על כך רב, שכן אין נורא מהפוך לדבר השנוא עליך יותר מכל.
אבל פירקתי זאת כך:
אדם בודד כשאינו יכול לברוח מעצמו.
הוא מביט אל העולם ורואה בכל השתקפות של עצמו:
הענן מראה על כך שירד עליו בערב גשם.
הכיסא לא נוח לישיבה.
הוא לעולם לא יוכל לבנות מבנה מפואר כמו הטאג' מאל.
הוא בודד כי אין דבר מלבדו בעולם, הוא נופל קורבן לזהיר מסוגו.
וזהו אינדיבידואליזם מוחלט.
אדם לא יכול להיות בודד כשהוא יוצא מעצמו.
בדידות הופכת למושג מיותר.
הים לא יכול להיות בודד.
לספה אין רגשות.
האדם נפתח לעולם.
ויש את ההתמזגות המוחלטת, הקבלה, הבודיזם הסה ורבים אחרים מדברים עליה.
אדם מכניס לעצמו יותר ויותר מהעולם עד שהוא מכיל את היקום כולו וממנו לא נשאר דבר, אין לו עוד "אני", גירסה לחיי נצח. נכון, זהו נצח מאוד מטאפורי. אך "נצח" תמיד היה רק משחק, הרי איש לא נגע בו, מישש אותו או עשה בו שימוש זה או אחר. כל אחד מייחס לו משמעות זו או אחרת, מצרף לו מספק חוקים ומסובב את הגלגל. וכך גם כל שאר האביזרים הלשוניים חסרי השימוש הפרקטי. אני אישית, בנצח מסוג זה מעולם לא חשקתי, אני אנוכית ו"בורגנית" מידי.
וזהו פוסט מהסוג שאני מתעבת במיוחד. כובד ראש נבזה שכזה.
אני מאוד לא מעריכה כובד ראש מצידי כשהדבר נוגע לישותי הכבודה, אך לצערי מכורה לו.
על עצמי ראוי לצחוק או לבקר את אנוכי ברשעות.
האידיאל הוא שלא לעסוק בעצמי כלל.
אולם לקחת את עצמי ברצינות? זה הנורא מכל, ביצה מצחינה וטובענית במיוחד.
אבל עדיף בחוץ מאשר בפנים.
כך הם אומרים, ואני יאמין.
לשם כך יש בלוג.
ופוסטים שכאלה הם הענשה עצמית מסוגה, אין הרבה טעם לשאול למטרתם, נרקיסיזם מוסווה אני מניחה, תירוץ לפליטת מילים גבוהות שאת משמעותן אם לומר את האמת אני לא הכי מבינה.
סרקזם זה קל – מלים שכוונתן הפוכה.
אבל כשהדבר מגיע לאירוניה וציניות... לא נמצא לי עד כה הסבר מספיק ברור.
אדם ציני הוא אדם הנעדר ערכים כליל, ואין דבר הקדוש בעיניו. כך לפחות אני מבינה את העניין נכון לרגע זה.
ונראה אותכם מסבירים לי אירוניה.
אפשר לזהות אותה, מסכימה. אפשר לומר "זוהי דוגמא לה",
אבל לכל הרוחות, איך מסבירים מושג מרתק זה בדיוק?
לעיתים אני נשברת ומוחקת פוסטים מסוג זה, שכן דיבורים שכאלו, בחילה קלה הם מעוררים.
והרי אין שום טעם או הגיון במאבק זה עם עצמי.
אולי אני צריכה סוף סוף ללכת למטפל מוסמך, לשמוע מספר מילים קשות ולא נעימות על עצמי מאדם אובייקטיבי לחלוטין לספק את חלקי ההיפוכונדרי ולהרגע.
כי יש לי הרגשה שאני מזה שנים רבות משחקת בפסיכולוג עם האדם היחיד המסכים לכך.
והייתי אומרת שזה מאוד רע.
אני יכולה להיות מאוד כנה עם עצמי, לזרוק אל עצמי הרבה אפיונים לא מחמיאים.
ויוצא שאני אומרת "מה לעשות, כזאת אני" וממשיכה בסורי.
אולי אם הייתי מנסה לייפות את עצמי ולשקר, זה היה בה לידי ביטוי חיובי במציאות?
אולי הייתי מנסה לשנות משהו?
כי כמו שהעניינים עומדים כרגע, אני ככל הנראה מטיחה מעין הנאה מזוכיסטית מוזרה מהטחת עלבונות זו, ומביטה מהצד בעניין איך אני שלב אחרי שלב מקשה את המצב.
אף פעם לא מאוחר, אך העצלנות והוויתורים לעצמי מביאים לכך שהמטרה נהיית יותר ויותר קשה להשגה.
ואחת מתכונותיי היותר בעייתיות היא העדר השאפתנות.
אין לי צורך מיוחד להיות הטובה מכולם.
אני יכולה לשהות לתקופות ממושכות בבינוניות נוחה.
אני אדמיין לי תהילה נפלאה והערצה מקסימה למספר דקות, ומספיק לי.
וזוהי צביעות מסוגה, כי אני לא מחבבת את הבינוניות בכלליותה, עם כמה טענות באתי לקנדים שלא עוללו לי כל רע!
ואני הרי לא טובה מהם במאום.
אבל הפתגם "טול קורה מבין עינך..." לא ממש מסתדר לי, אצל עצמינו אנו מוכנים לסבול מה שאצל אחרים לא, כי עם עצמינו אנחנו תקועים.
והעובדה שאני סתומה לא הופכת את גברת Y לחכמה יותר.
יש לי לגיטימציה מלאה לכנותה מפגרת, ולה בתורה יש לגיטימציה מלאה לכנות כך אותי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
