הסופר היה עייף.
המוזה ישבה על השולחן והתגרדה.
הסופר התבונן בה בתקווה, אבל המוזה הייתה עסוקה בניקיון, יותר מידי נדבק לה לפרווה לאחרונה.
הסופר ניסה לסיים עוד משפט אך המילים סירבו לזוז ממקומם.
הוא התבונן לעולם שבחוץ.
העולם היה מכוסה בכתמים ואבק, זה שבועות מספר שהסופר לא ניקה שמשות.
ונדמה היה פתאום לסופר שאין לעולם מלוכלך ומוזנח זה צורך מיוחד בו.
זה זמן רב שלא קיבלו מפרי עטו לדפוס.
גם לא היו לעטו פרות רבים או מעוררי תאבון.
הסופר כלל לא היה בטוח שאילו אדם אחר היה בא ומציעה לו אותם הוא עצמו היה מעז לטעום.
ופתאום לעייפות המוכרת התווספה שכבה חדשה.
לא היו אלו רק הלילות הדלים בשינה והימים חסרי הבהירות שהכבידו עליו, הוא הרגיש כאילו כל אותם בתים, רחובות ודמויות מעבר לחלון רובצות אך ורק על כתפיו שלו.
הסופר הניח ראשו על ידיו, שמט עפעפיים וניסה לדמיין עצמו לרגע בגוף אחר.
גוף של אדם חסון ורגוע, אדם שידע בדיוק מה הוא רוצה ואיך להגיע ליעדו.
אדם שהסתובב בחברת אדונים חסונים וחדי רצון אחרים.
ונדמה היה לסופר שמישהו עלב בו.
מי, הוא לא ידע, אך תחושת העלבון צורבת הייתה ומרה.
כאילו הופרה הבטחה כלשהי או נגנב ממנו דבר מה.
המוזה הרגישה להלכי רוחו, פסקה מלהתגרד והתבוננה ארוכות בבעליה.
ולאחר שניות מספר, קמה ממקומה ונצמדה אליו.
הסופר הרגיש בפרווה חמימה ורכה, וקרניים שדחקו בו בעדינות.
הוא פתח עיניו לחריץ צר ומייד המוזה החלה לדחוק את אפה החד והמעט מחוספס כלפיו.
ועיניה היו כנות ועליזות, וגם לא מעט מופתעות מכך שאדונה החליט לשקוע במצב רוח עכור שכזה.
מעודדת מהתנערותו היא החלה לקפץ בחדר ולרדוף אחר זנבה.
ושפתיו של הסופר התעוותו לחיוך לא רצוני, שכן הוא ניסה עדיין להאחז בשאריות הקודרות.
אך תוך זמן קצר עליצותה של המוזה דבקה גם בו.
הוא התבונן בה עוד זמן מה ושב לעינייניו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
