לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Searching for pure, old fashioned, nonsense


רגעי עירות יחסית בנמנום תמידי


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2008    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2008

חיה אוכלת מנעולים, אך הפעם לכיוון היציאה


 

"במסדרונות המלון פגשתי אותו מטייל ואתו חיה קטנה אוכלת מנעולים.

הוא הניח את החיה על מרפקו, והחיה הייתה מרוצה ואכלה את המנעול.

אחר-כך הלך הלאה, והחיה היתה מרוצה ועוד מנעול אחד נאכל. וכך עוד ועוד,

מנעולים לרוב. האיש טייל לו כמי שביתו גדל והתרחב. כל פעם שדחף לפניו דלת,

התחילו בשבילו חיים חדשים.

אבל החיה הקטנה רעבה כל כך למנעולים, עד שבעליה נאלץ במהרה לצאת שוב

ולחפש פריצות חדשות. והמנוחה הייתה ממנו והלאה.

לא רציתי להתחבר לאיש הזה. אמרתי לו שמה שאני מעדיף בחיים זה לצאת.

הוא הביט בי במבט ריק. לא היינו תמימי דעים, זה הכול, לולי כן, הייתי מתחבר אליו.

הוא מצא חן בעיני אך לא התאים לי."

 

אנרי מישו

 

וכך גם אני. מאוהבת בתהליך היציאה, בפרידה.

בשבילי לצאת זה כמעין קפיצה של לוליין לאמבט מים בתחתית הבמה.

ברגע ההמראה, יש אשליית תעופה, יש תקווה שהוא יצליח במשימה וינחת במים הקרים לקול תשואות סוערות.

 

וגם ברגע הפרידה ממקום בו בילית הרבה זמן, ממערכת שהשתקעת בו יש כל כך הרבה תקוות.

חלקן אשליות חלקן עשויות להתרחש, העתיד נראה וורוד, נפלא ומלא אפשרויות, אין שום דבר שכובל

או מציק.

 

גם המקום הישן מפסיק לתסכל ולאכזב. הכל כבר חלקית בעבר.

התנהגויות שפעם ערערו את עצבי כהוגן מתחילות להיראות לי מבדרות ביותר, וחברי למבנה שפעם גרמו לי לתעב את האנושות בכל ליבי מתחילים להיראות לי כשחקנים בפארודיה סוג ד', הם לא יותר מידי מוכשרים אבל אני מוחאת כפיים מתוך כבוד לניסיון וההתלהבות.

 

כל היציאות לסוגיהן נפלאות. אני חושבת שהימים המאושרים בחיי הם ימי היציאה.

אני זוכרת את הבוקר שלאחרי מסיבת הסיום. רק היא הבהירה לי שאכן, התיכון נגמר.

אני הולכת לי ב8 בבוקר לתחנה לחכות לאוטובוס הביתה.

לבושה בשמלת ערב אפורה ומנצנצת חלושות, הנעליים אומנם לא נוחות, האיפור כבר דהה והעיניים עייפות, אבל אני מרחפת. מרחפת בזכות השמלה, בזכות עידן שנגמר, עידן די שנוא האמת.

והכל לפני, אני יכולה להפוך לאנשים שונים ומשונים בהמשך הדרך.

יכולה בעתיד הקרוב רחוק לשחק תפקידים בלתי נשכחים, ליצור אומנות, לגלות אבני דרך חדשות במדע, לבקר בכל קצוות העולם, הכל לפני.

נכון, קול קטן בפנים מרמז שרובם המכריע של הסיכויים מצביע על כך שדבר מכל השאיפות היפות האלה לא יקרה, שיתכן והבעיה היא לא במערכת אלא בי.

אבל ברגע הפרידה הקול הזה מושתק.

 

להיכנס אני לא אוהבת. בגלל הקול.

כניסה היא בדרך כלל השלב בו כל התקוות היפות מתחילות להתפזר בנוף לא סימפטי.

כניסה מלאה בפחדים, ציפיות לכישלון חדש. הפעם הטירות יורדות מהעננים ומקבלות קווי מיתאר ברורים, ומעט צורמים, האמת.

כניסה דורשת פעלתנות, שבירת קירות, הסתגלות.

ולבסוף כניסה מביאה איתה מסגרות וחוקים לא כתובים חדשים.

 

אבל כרגע אני ביציאה מפוארת מאין כמוהה, ועוד מספר חודשים צפוייה לי עזיבה מפוארת ומקושטת עוד יותר. אז הימים האחרונים עוברים באופן נחמד מאין כמוהו בלי שיקרה משהו יוצא מגדר הרגיל.

 

וסיימתי ספר מדהים.

מהספרים הבודדים שגורמים לחשוב למספר שעות אחרי כל פרק, שמעוררים השראה ויוצרים בראש תמונות מעניינות. ספר שנוגע במה שבדיוק עובר בראש, בפחדים שמתחבאים אי-שם. ספר שהגיבור בו מתייסר במחשבות דומות לאלו שלי, ומוצא דרכים אחרות שאני גם מקווה יום אחד למצוא. וזה הספר הראשון שסיימתי מזה חודשיים בערך, היה לי מחסום קריאה מעצבן ביותר, לא הייתי מסוגלת לסיים או להתרכז או אפילו להתעניין בצורה מספקת בשום ספר לאחרונה.

  

 

נכתב על ידי , 29/5/2008 19:04   בקטגוריות ימים עברו  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עיניים משגיחות וחיים בתוך אקווריום זכוכית


24 דקות חרג היום ממעמדו כצהובון, שמשמש לנסיעת ה15 דקות שיש לי בת"א.

הידיעה על המצלמות שיוצבו, נשמעה כבר מספר פעמים.

הידיעה כי הם כבר הוצבו בבריטניה גם צצה מדי פעם בעיתון או באינטרנט פה ושם, אבל רק עכשיו המידע הצליח לחלחל מבעד לגולגולת.

 

כולם צועקים "האח הגדול".

מה הטעם? רוב האוכלוסייה הרי לא קראה את "1984". ואלו שקראו כנראה שכחו את עלילת הספר, שכן איך אחרת ניתן להסביר את העובדה שאזרחי בריטניה השלימו עם המצב?

גם אזרחי ישראל כנראה ישלימו עם המצב.

 

כל אחד יושב בבועה המרופדת שלו. אמרו לו שמצלמים אותו, אבל אף אחד עוד לא פגע בו בשום צורה בולטת, אז המצב נסבל בשקט. אין שום התנגדות ממשית לדרך שעלינו עליה.

אני מניחה שהאירוניה חוגגת מהעובדה שהטרנד התחיל דווקא באנגליה. אולי עוד מספר ימים גם נשמע על סוצאנג? אבל אין צורך.

הרי אין הבדל בולט בין שלטון פאשיסטי לקומוניסטי, או כל שם יפה אחר לאזרח הקטן אם יש דיקטטורה.

 

מעולם לא היה לנו חופש פעולה מוחלט, תמיד היינו במעקב עדין זה או אחר.

כעת מקליטים, יש ראיות מוכחות.

יש מידע.

מידע הוא כוח.

ההתנהלות הדרגתית - היום מצלמים אותנו, מחר יקליטו. כעת לא רק פרי עמלו של ארוול עולה לראש.

אני נזכרת גם בסיפור קצר של אזימוב, שתיאר תהליך לא יותר מידי ארוך שבסיומו חיינו הפכו לחיים באקווריום שקוף.

 

אדם זקוק למרחב משלו כדי לשרוד, אפילו אם אלו הם מספר דקות. גם בימי הביניים היו לעבדי הכנסייה מספר שניות לעצמם, ומה איתנו?

גם מה שהפחיד אותי כל כך ב"1984" הי חוסר המוצא. לא נשארה שום שארית של תקווה. לא יכל להיווצר שום מרד, כיוון שהכל מתועד, הכל תחת מעקב.

 

בסיום קריאת הספר התחילה, או יותר נכון קיבלה ותק, פרנויה חדשה. הספר תיאר את הכיוון של החברה המודרני. תמיד היו שאיפות לעתיד שכזה, אבל פעם לא הייתה טכנולוגיה, כעת יש.

 

וכשמצלמים כל תנועה, ומקליטים כל צליל, האם יכול להישאר חופש מחשבה?

הרי דרך המכשירים השונים יחדרו גם לתוך חלל הגולגולת. מה גם שתוך כמה שנים או עשרות שנים ימצאו דרך לקרוא מחשבות. הרי מחשבות בוודאי משדרות גלים כלשהן, פשוט עוד לא למדנו לפענח אותם.

 

ונטילת חופש מחשבה גרועה מכל מלחמה, אסון טבע, מגפה או רצח עם.

איתם אפשר להתמודד, בהם ניתן להילחם. אבל בלי חופש מחשבה נהיה אבודים. זה החופש היחיד שבאמת היה לאנושות. לא משנה כעת מי השתמש בו או מי מכיר בו.

תמיד היה לנו חלל פרטי שניתן היה לברוח אליו, שניתן היה לסדר בו מידע מהסביבה במגירות באין מפריע.

 

מה יקרה כשהוא יעלם?

או  שנגווע כגזע, חלק ללא ספק (ומאוד ייתכן שאני בניהם) יעדיפו בשלב כלשהו פשוט לקחת תער מזדמן ולגמור את הסיפור, או אולי הם ימשיכו לחיות אבל רק כבהמות לכל דבר.

אוכל שינה ורבייה.

יתכן שפשוט נהפוך לאדישים, נקבל את קיומנו כתוכנית ריאליטי מתמדת שכל אחת יכול לצפות בה בכל רגע, למעט ההבדל שגם שותפינו לתוכנית צופים בנו. אולם העניין באמת בעייתי, שכן בכל רגע יוכלו לסחוט אותנו, לאיים בחשיפת מידע לאנשים מסויימים, לאיים בהשפלה.

 

פתאום הכל מתחיל להעיק, אני תוהה כמה שנים נשארו לי בעולם שאני מכירה. מקווה שאוליי ברגע בו התהליך האיום ייגמר הטירוף יחלץ להגנתי, אחרי הכל אומרים שחוסר ידיעה מציל מנזק.

נכתב על ידי , 26/5/2008 13:17  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בת: 17




13,782
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAzazello אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Azazello ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)