הגיע היום המיוחל, בשמונה ורבע בבוקר החלפתי קידומת.
טיפש עשרה הלך לו לבלי שוב.
ימי הולדת מעוררים בי תחושות מעורבות, מאוד מאוד מעורבות.
הייתי אומרת שהחלק היחיד שמצטייר אצלי בצבעי קשת הוא המתנות.
מספר דקות פזורות אלו הן ללא ספק וורודות ופרוותיות, אפילו מגרגרות בטונים גבוהים ונמוכים.
השאר? טוב, כמו שאמרתי קודם, מעורב.
הבעיה הראשונה היא רושם מוטעה.
רושם שיקרי ומאוד הרסני שהטביעו בי ובקורבנות רבים אחרים מהילדות - "זה היום שלך!".
ובכן, זה לא.
אני, משפחתי וכל אדם אחר שנוכחתי לצידו למשך יותר ממספר שעות ביום גורלי זה רצה בשלב זה או אחר לפרוץ בבכי.
אם הוא היה נמוך מידי או גבוה מידי בסולם הגיל, הוא גם פרץ.
כולם רוצים לעשות את היום למיוחד. וכולם יודעים מה טוב בשביל חתן היום הולדת.
היו לי וויכוחים ארוכים ומורטי עצבים השנה החל מאלו עם ק' על כך שמועדון חשפנות הוא לא חלום הנרות הרטוב שלי וכלה עם אמא שגדוד חבריה ושלל ילדיהם הצרחניים לא נכללים בו גם כן.
ושניהם עמדו על דעתם לא מעט שעות, הם ידעו ובוודאות שזה מה שאני צריכה ושבלי בית חזה משומן (היות וכל אחת מהאופציות קרצה לו) או עולל מרוח בשוקולד חיי לא יהיו שלמים.
וכך עבר כל יום הולדת אחר שלי הפעם התחמקתי, פעמים אחרות לא.
אם עשו אותך אישה רוב הסיכויים שאת החגיגה הביתית תעבירי בניקיון ובישול.
ותמיד צריך לדאוג למוזמנים, שכולם יהיו שבעים\שתויים ומרוצים.
למי יש כוח לכל החרא הזה?
לדאוג שלכולם יהיה איך להגיע לפאב, שכולם יהלכו להם עם הבעות פנים ששונות מה"i'm carma's bitch" הרגיל.
יוצא שעל חתן או כלת היומולדת האומללים מוטל הר מפלצתי ונורא שבשלב כלשהו שובר גם את הגב האמיץ ביותר.
אם המאושרים קטנים מספיק הם גם חוטפים לאורך כל היום צרחות על כך שהם מפריעים בהכנות/לאורחים/לחגיגה.
המתנות הן סך הכל שוחד שבא להסתיר את העובדה שהיום הוא יום בו אתה הופך לעבד נרצה של כל אוהביך.
דודה שלי שייכת לאנשים המוארים. ביום ההולדת היא מסתגרת בחדר רואה טלוויזיה ומבלה את היום להנאתה.
היא מסרבת לעוגות ומבקרים.
שבוע אחרי היא ממלאת חובתה, אבל ביום ההולדת היא ציפור דרור.
אני עוד לא חייתי מספיק כדי לזכות בעצמאות או אומץ לצעד שכזה.
ברכות.
אני לא רואה בהן לרוב נקודות אור, אלא אם כן הן באות מחברים קרובים ומלאות בבדיחות פרטיות.
אחרת הן מייצגות את החוכמה\יופי\בריאות\אושר\חלומות\תישארי כמה שאת, שביננו, זכיתי לראות זה עשרים שנה בכל הקומבינציות ובאינספור חזרות.
גם מאוד מסריח לכתוב אותן, ובדיוק מאותה הסיבה.
ר' מצא את הסוד, הוא קונה כרטיס ברכה ושם בו חמישים שקל, ואיך החכמים אומרים - "שטר אחד שווה אלף מילים".
הופ הופ טרללה גדלתי בשנה.
מחשבה המזרימה לא מעט כסף לתעשיית הפרוזק.
אני יודעת שהמשבר היה אמור להגיע בגיל שלושים, אבל איני ככל האדם.
אני חושבת שהתחלתי להתבאס מגיל שתיים עשרה בערך.
תסביך פיטר פן. מעולם לא ששתי לגדול.
מן הסתם קיוויתי בכל נבכי נפשי העדינה ליום בו אשתחרר ממוסד העינויים הנקרא מערכת החינוך.
אבל עדיין העובדה ששעברה עוד שנה שלא בוצע בה ששום דבר יוצא מן הכלל, שום דבר שנכלל ברשימה הדמיונית שלי לאותה השנה, מעולם לא שימח אותי.
והשנה? זה הולך להשמע מאוד מופרך, אבל הנני אדם מופרך ביותר, השנה חטפתי פחד מוות.
פתאום קלטתי שזה אכן הולך לקרות יום אחד.
עד היום הייתי בגן העדן של טיפש עשרה.
אם נוגסים מעץ הדעת, תמיד אפשר להאשים את הנחש.
חיים לנצח.
השנה גורשתי מהגן.
אני לא סובלת מאינפנטיליות, אני נהנית ממנה, או לפחות נהנתי. מוות היה משהו שקורה לאנשים בספרים בסרטים ומסביב.
גם אם אדם קרוב מת - כאב, צרם ושוב כאב. אבל היה בכך אלמנט לא מציאותי. מעין ארוע לא מוסבר, חלק מחלום. מה שבטוח, אליי זה לא היה קשור.
ופתאום זה בא אלי, עם קידומת שתיים אני כבר לא ילדה. אני גדולה. ואל הגדולים מגיע בבוא היום סבא מוות לשתות תה.
וסבא מוות מגיע כאורח לא קרוי אך צפוי, ועם זכויות מלאות.
אבל סך הכל, היה לי יום נחמד למדי. מה שכן הוא נגמר עוד מעט וצפוייה תקופה מלאת עצבים ודאגות.
דירה, עבודה ולימודים - שלושתם מחליטים לשחק אותה קשים להשגה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
