לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Searching for pure, old fashioned, nonsense


רגעי עירות יחסית בנמנום תמידי


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2008    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2008

בעיות מגע וחפירת מנהרות פנימיות


יש לי בעיות עם מגע.

בעיקר עם גברים.

איכשהו לא הורגלתי אליו מהילדות.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שנה, כך שהקשר שלי עם אבא ביולוגי הצטמצם לסופי שבוע, ובאופן טבעי התווספה אליו מבוכה בין אנשים שכבר לא מכירים כל כך אחד את השני,ולא בטוחים מהו קוד ההתנהגות ההולם.
לאחר מספר שנים הוא היגר לארה"ב.
מאבא חורג גם לא קיבלתי חיבוקים, לא כי הוא החליט לקחת דוגמא משלל האמהות הרעות מהאגדות, אלא כי הוא פשוט לא מהסוג המחבק או הנוגע.
גם במשפחה שלו המגע הצטמצם למינימום.
אחים אין לי וגם הסבים והדוד הם לא מסוג הקוצי מוצי.
וכך התחלתי לשים לב שכל מגע, בין אם מדובר בחיבוק פרידה מידיד, הבעת חיבה מצד קרוב משפחה או היד של הדייט שמשום מה מחליטה לקבוע לי בעלות על הגב, מעורר בי מתח לא קטן. 


גם עם נשים העניין לא הולך חלק.
מאוד מרגיז אותי ההכרח הזה בנשיקות לחי בלתי נפסקות, ניסיתי להתחמק מהעניין כמיטב יכולתי, אבל בסופו של דבר נכנעתי למנהג על מנת שלא לפגוע באף אחד. איכשהו חורג מהכלל המגע האימהי,אליו אני מאוד קשורה ורוחשת לו חיבה לא מעטה. ומה שמצחיק הוא שה"אימהי" לא מיוצג אצלי ע"י אמא, אלא דווקא סבתא ודודה מצד אבא חורג. הן גידלו אותי.
אמא הייתה צריכה לעבוד, וכך גם שאר הקרובים, והן היו בבית.
סבתא שהייתה אמא קרה ונוקשה לילדיה מצאה בי מפלט לכל הרגשות הרכים שהצטברו במשך השנים.
ודודה הייתה פשוט מטורפת אחרי.

איתם הייתי רגילה לגיפופים ולא היה מצב נחמד בשבילי מלהניח את הראש להן על הבטן (שלא הייתה קטנה) ולנמנם.

בהשפעת דמותן יש לי חיבה מאוד גדולה לנשים מלאות, בעלות מבטא רוסי, קלות לצחוק וחסרות יומרות.
הסוג הזה מעורר בי מייד הרגשת ביטחון ובית.


גם החברה היחידה שהרגילה אותי לחיבוקים והתכרבלויות היתה לי במובן מסויים דמות אימהית, היא הייתה גדולה ממני בשנה, בוגרת מאוד לגילה ובעלת דעות נחרצות בכל נושא ונושא.
כעט היא כבר עומדת תוך מספר ימים להיות אמא.

נחזור לדודה, היא הייתה בשבילי דמות יוצאת מגדר הרגיל, האדם שאליו הייתי הכי קשורה. ממנה רציתי באישור והערכה, אותה יותר מכולם רציתי להרשים, איתה הכי אהבתי להיות.
עם השנים הזיקה נעלמה.

היא איבדה בי עניין.
ההתפעלות שלה פינתה מקום לביקורת.
היא עדיין חיבבה אותי אבל היא התחילה לשלח בי חיצים קטנים וחודרניים.
היא עשתה זאת ללא כל כוונה רעה, היא לא מוכרת עם המושג טקט, והיא אוהבת להתפלסף, כך שתוך דיון בנושאים שונים ומשונים היא איכשהו, דרך אגב, הצהירה שאני חסרת רגשות, לא בכוונה כי אני יציר רשע, אלא שאני  פשוט מעין יצור קר ואדיש שכזה.
היא הצהירה שאני חומר בידי היוצר וחסרת דמיון, חיוניות או מקוריות.
שאני לחלוטין לא מעניינת ובשביל בן זוגי העתידי ייצג רק מפלט שליו.
ומשום מה המילים האלו, שנאמרו בתוך סחף עצום של מילים ורעיונות רבים, פגעו בי יותר מכל ביקורת או עלבון אחר שנאמר לי בחיי.
אולי עקב היותם קרובים לאמת.
אולי עקב היותם רחוקים ממנה, וההכרה כי זו הדעה השגוייה שלה עליי פגעה בי.
אולי כי הם פשוט באו ממנה, הדמות הנערצת עלי בעולם כולו.
איזה מהסיבות היא הנכונה לא בטוחה, אני לא מכירה את עצמי מספיק בשביל לענות.
בכל אופן עם הגדילה בקצב היריות התחלתי לחשוש ולהתחמק ממנה, וגם אצלי האהבה פינתה מקום לחיבה שקטה.
כעת כשהתגברתי והתחלתי להבין אותה יותר הבנתי את הסיבה לשינוי.
דודה אוהבת, כמו רובנו, את מה שמזכיר לה אותה.
כשהייתי קטנה, הייתי פצצת אנרגיה.
מלאת דרישות, קופצנית, בולטת, רועשת ומרדנית - מעין מיני גרסה של דודה.
כשגדלתי הפכתי למופנמת, שקטה ופחדנית.
איך זה קרה?
כשלימדו אותי לקרוא מספיק טוב ואבא חורג התחיל לקנות לי ספרים מעניינים, איבדתי עניין בחברים מהשכונה ובאנשים בכלליות.
הגיבורים הדימיונים התחילו להיראות לי מעניינים וקרובים יותר, ובין שהיו רעים טובים או פרווה הם עוררו בי יותר סימפטיה מההולכים על שתיים, בשר ודם.
כשהדמיון שלי צמח והתחזק, במקום לממש הרפתקאות ורעיונות בסביבה המוכרת העדפתי להעביר אותם לעולמות יותר רחוקים וצבעוניים, שם במקום מחבואים אפשר לשחק במצא את האוצר האבוד, והאוצר לא יהיה מצוייר על חתיכת קרטון.
ועם הריחוק מהעולם האנושי בא גם חוסר הביטחון הקיצוני.
כמובן שבאני הנוכחי שלי אני שונה תכלית שינוי מדודה ומכאן הריחוק.

די סטיתי מהנושא המקורי מוכרחה לציין.

נכתב על ידי , 28/9/2008 09:44  
71 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



From one Round Fellow to Another


A place where a lost reader finds out what happens when a chick that owns no knowledge and no interest regarding football tries to write a story, and guess about what? (and damn, haw I miss Hebrew..)

I

A brown eyed boy was bored.
This was an unusual situation; he rarely had time to be bored before, there have always been work waiting to be done, but not today.
Playing with his knife remembering with pleasure how his father just a few hours before cut with a similar one a live throat, they had the old goat for supper, wondering when his own piece of steel  will have her portion of blood, his eyes suddenly laid on a piece of wood in the corner.
The wood was pleasant to touch, and it’s color warm in contrast to the knife.
The steel began its work, shaping a new form.
Thinking of the stones the old man threw to bring rain and luck, the shape became more and more round.
The boy tried to roll it.
It moved in an awkward way, its elliptic shape wasn't of much help, so he started shaping it again.
It became a ball, and it rolled beautifully.
First he rolled it with his hands, and then his feet came along.

He heard his father’s steps, and in order to protect  the boy’s skin from the heavy hand of education the ball went to hiding.

A few weeks later his father was away, but another browned eyed boy was visiting.
While laughing and running they suddenly saw the wooden ball.
A new game began it's existence.

II

Many centuries had passed, the sky was different and so the land, boys were bored much more often, as the year was 1848.
A blue eyed man was angry.
He loved rules, and today they were obviously absent, well actually they existed in the mind of one subject carrying the name Smith, but the blue eyed man’s opinion about Smith’s mind, or Smith in general wasn’t high.
The blue eyed man had his set of rules regarding a group of boys that is playing against another group while bringing a ball to a short but exciting life with their feet. He even thought that he shared this same set of rules with others, but apparently not with Smith.
The problem was that a written document was absent.
And as any Cambridge man knew, rules don’t exist without ink.
The blue eyed man was a Cambridge man from head to toe, and he was determined. He had only one choice.

III

More than century passed, the man had green eyes, and when others cried:”Raul” they usually called for him. He was expected to be satisfied but he wasn’t.  It was his nature, some of us pass through life unable to find inner peace. He was considered to be lucky, having the chance to play games for living, one game actually.

He was a good player. He did not give the final hit, that brought the roar of the crowd, but he made it a lot easier for others. And that is why he got good money to remain the child in the grass. Not many fans knew his name, but experts knew his value.

Many wanted to take his place, some would even give a fair share of a body part for it. But Raul and his green eyes dreamed of an office, of one steady place.
He hated the bus. He hated the necessity to move constantly. The team and the trainer got on his nerves quite often. But it was the only thing he did well and it was familiar.

IV

Jack had one true love and it was round.
It had feet.
And also heads, grass, gates and a whistler.
When he was a boy he touched her, and met her personally.
Nowadays with wife and 3 kids they could meet only through a mutual friend, his favourite team.
Lizi, his wife, hated her and tried to push her aside, convince Jack that it is an illusion, a big fat nothing.
But Jack was loyal.
Not for nothing , on weekends and sometimes even in the middle of the week it united him and all other Jacks around the world, turning them and their field agents to one great victory or to one sorry looser with an injured pride.

נכתב על ידי , 21/9/2008 08:29  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בת: 16




13,774
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAzazello אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Azazello ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)