משקפי הקסם של דידי.

 

 

25.12.10

האם בית שלי בבית הספר אמרה לי,

שמישהי באה לדבר על איזו תכנית,

ושנראה לה שהתכנית ממש תתאים לי.

באה מוריה (נראלי)

בוגרת הקולג' שבקנדה,

תושבת העיר מודיעין,

וסיפרה לי ולכל שאר היודניקים מהדמוקרטי,

על תכנית כזאת שנקראת UWC...

United World College

היא סיפרה איך היא הגיעה לתכנית

וכמה מדהימה התכנית הזאת.

אתה נמצא בחברת ילדים מכל העולם,

אתם לומדים ביחד שנתיים,

חיים ביחד,

מדברים על המדינות שלכם,

על ההבדלים,

על הדמיון.

אתה מביא קצת מעצמך,

ומקבל בחזרה כ"כ הרבה.

התלהבתי.

שני חברים שלי כבר הגישו טפסים לתכנית הזאת,

ודיברתי עם מוריה לברר איך? מה? למה? מתי?

וגיליתי, שאני צריכה למלא טפסים,

עד ל-03.01.10.

וזה ה-ר-ב-ה טפסים.

אז ישבתי באותה שבת,

השתגעתי לאט לאט בניסיון למלא את הטפסים האלה בזמן,

כדי שנספיק גם לשלוח בדואר.

שיגעון.

סיימתי את הטפסים ושלחתי,

מתפללת שזה יגיע בזמן (:

 

03.01.10

הטפסים כבר נשלחו,

והרעיון של הקולג' כבר נהיה אי שם ברקע...

בימים הראשונים עוד חשבתי על זה כל הזמן,

אבל ניסיתי לגרום לעצמי לשכוח,

כי ידעתי שאני לא אתקבל.

ידעתי שמיהרתי עם הטפסים,

והם לא מספיק טובים.

אז פשוט המשכתי עם חיי העמוסים,

בהדרכה, בלימודים, בסטודיו.

ואז...

 

25.01.10

עמרי ויונצ'י (שני החברים שלי ששלחו את הטפסים)

הגיעו לבצפר בהתלהבות,

ואמרו שהם קיבלו תשובה ושהם עברו (:

אני עדיין לא קיבלתי תשובה,

וביקשתי מאמא שתבדוק בתא דואר.

אמא בדקה, ולא היה כלום.

 

26.01.10

שוב בבצפר.

אחרי כמה שעות - אמא מתקשרת.

הגיע מכתב מהארגון.

אני בהתרגשות וציפייה,

אמא מביאה את המכתב לבצפר.

אני פותחת את המכתב ומגלה להפתעתי תשובה חיובית !

מגלה שמצפה לי מחנה מיון של יומיים,

ביחד עם עוד 77 ילדים שעברו,

(כולל עמרי ויונצ'י - דבר שממש עזר לי)

כדי להחליט על הילדים שעוברים לשלב הבא.

חיוך נמרח על הפנים שלי,

אני מחבקת את אמא,

מתקשרת לאבא,

וחוזרת לשיעור צילום.

פרפרים בבטן לקראת המחנה התחילו.

 

09.02.10

מפגש הסבר להורים של כל הילדים שעברו למחנה.

באותו זמן גם היה מפגש של חלק מהילדים,

לא יכלתי להגיע, כי הייתה פעולת ענק בתל"ם.

 

26-27.02.10

מחנה מיון,

יוצאת מוקדם בבוקר,

עם עמרי ויונצ'י ועמית (שגרה איתם בכפר האורנים)

שגם כן התקבלה (אחת החמודות)

ויצאנו ברכבת,

קבענו להיות בקרון האחרון של הרכבת,

אז כמה מהמחנה התחילו להגיע. זה היה מחנה עמוס חוויות ופשוט מדהים,

אני לא יכולה להתחיל לדבר עליו.

היו רגעי משבר,

בהתחלה הייתי לחוצה כ"כ,

אבל אז הייתה נקודת מפנה בערב

(שאסור לי לדבר עליה :O

הסכם סודיות חח)

שהתחלתי להשתחרר והיה לי פשוט כיף.

המחנה נגמר.

עם כל האנשים המדהימים שפגשתי,

הייתי בטוחה שאין מצב אני עוברת.

 

01.03.10

הלכתי לראות אווטאר עם המשפחה,

באמצע הסרט קיבלתי שיחת טלפון,

לא היה לי את המספר,

ולא זיהיתי,

איכשהו ידעתי שזה קשור לUWC.

אבל הייתי באמצע סרט.

אז חיכיתי עד הסוף והתקשרתי למספר.

ענה לי עמרי, שאמר שהוא קיבל תשובה במייל,

[שלילית.. :( ] ושאני צריכה לבדוק במייל.

נכנסתי למייל דרך הפלאפון,

וראיתי שאכן יש מייל מהועדה,

נכנסתי דרך הפלאפון,

אבל לא הייתה קליטה,

אז לא הצלחתי לקרוא ת'מייל.

עם כל המשפחה בהתרגשות,

הגעתי הביתה,

ישבתי על המחשב של אמא,

פתחתי ת'מייל - וזה לא פתח לי ת'קובץ...

לחץ !!!!!!

עברתי במסדרון למחשב של אבא,

כל המשפחה הולכת איתי,

הוצאתי אותם מהחדר כדי שאני אוכל לקרוא את המייל בשקט,

בלי לחץ, לבד.

לחצתי על העכבר, הקובץ נטען...........

ונפתח.

"אני שמח לבשרך שעמדת בהצלחה במבדקים עד כה"

צרחה של אושר יוצאת לי מהגרון,

אני רצה מהחדר אל המשפחה,

כולנו מתחבקים וצורחים,

קופצים ומאושרים,

ואז הייתה מן נשימה כזאת של כולנו.

הבנה - שיש מצב זה קורה.

יש מצב אנחנו נפרדים לשנתיים,

שאני עוזבת על מטוס לחו"ל,

ולא רואה אותם, אוכלת איתם כל יום.

 

06.03.10

ריאיון עם הועדה.

כל המשפחה נסעה לת"א איתי,

הלכתי לבניין שבו יש את הריאיון,

וחיכיתי איזו שעה טובה (:

ומבורכת - כי בשעה הזאת הכרתי מישהי שבקרוב תהפוך להיות חלק כ"כ חשוב מהחיים שלי.

אלמוגי (:

עוד ילדה שעברה, ולא פגשתי במחנה מיון.

התחלנו לדבר, היא הייתה ממש לחוצה,

ואני שכבר הגעתי להשלמה עם עצמי שאני פשוט צריכה להיות אני בריאיון -

כי אם אני אהיה עצמי ולא אתקבל אז אני אדע שכנראה ככה זה צריך להיות.

דיברתי איתה והרגעתי אותה.

גיליתי ילדה מדהימה, שברור שגם היא עברה !!!

היא נכנסה לריאיון, אני חיכיתי עוד קצת

ואז נכנסתי אני (:

היה סבבה, וכשזה עבר הייתה תחושה ענקית של הקלה.

של ידיעה שעשיתי כל מה שיכלתי,

שהייתי עצמי, ושעכשיו זה תלוי בהם.

אני את שלי עשיתי.

 

19.03.10

אחרי שבועיים של ציפייה,

ובטחון שלא עברתי,

להתחיל להשלים עם זה,

להיזכר בדברים הטובים שאני מרוויחה בכך שאני נשארת בארץ.

ואז - חזרתי עם אבא מקניות,

וראיתי בפייסבוק (פלאפון ^^) שמישהו כתב שהוא קיבל מייל עם תשובה שלילית.

OMG !!

להיכנס לפאניקה !!!

נכנסתי למייל וראיתי שלא קיבלתי תשובה.

כולם המשיכו לעדכן בפייסבוק שהם קיבלו תשובה שלילית,

ואף אחד לא כתב על תשובה חיובית.

אחרי כמה זמן היו כמה בפייסבוק שהודיעו שהם עברו,

הודיעו להם בטלפון.

אני כל שניה בודקת במייל, ולא מקבל תשובה.

נכנסת ללחץ - למה לא מודיעים לי עדיין ?????

הולכת לארוחת שישי אצל סבתא,

בודקת במייל כל שניה.

ואז הלכתי שניה למחשב,

כשיוני - ראש הקבוצה מהמחנה מתקשר אליי.

אני עונה, והוא מודיע לי שממש הרשמתי אותם

ושהתקבלתי לתכנית !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אומייגאד !

אני לא יכולה לצרוח לו בטלפון,

אבל אמא עושה את זה בשבילי...

אני מסיימת את השיחה ומודיעה לכל המשפחה,

מתחילה לסמס לכל העולם,

מתחילה להבין מה באמת קורה.

מדברת עם אביגיל ובוכה ביחד איתה...

מעכלת.

 

מאז ביקשו מאיתנו לדרג לאיזה קולג' אנחנו רוצים ללכת.

דירגתי את ארה"ב במקום ראשון ;)

 

17.04.10

אחרי הבכורה של ההצגה שהופעתי בה

חלום ליל קיץ

מודיעים לי שאני טסה לארה"ב (:

אושר !!!!!!!!!

אני טסה עם אופיר

הקו-ייר שלי, היא תלמד איתי את השנתיים הבאות.

היא מדהימה ואני ממש מתה עליה (;

 

מאז קרו עוד הרבה דברים,

מפגשי הכנה,

מפגשי גיבוש,

מדברת יותר עם כל מי שטס לקולג'ים שונים,

אוהבת כל אחד ואחת מהם.

 

ועכשיו אני כאן.

עוד יומיים עולה על הטיסה לשיקגו.

נכון – זאת לא הטיסה הגורלית שמובילה לקולג',

ויש לי עוד איזה 10 ימים לבלות עם אמא ואבא,

אבל זה הסוף כאן.

להתראות דמוקרטי.

להתראות נוער תל"ם.

להתראות חברים.

להתראות משפחה.

להתראות מציאות כמו שאני מכירה אותה.

הכל עכשיו הולך להשתנות – וזה מפחיד.

הדבר הזה שתמיד היה בגדר חלום,

ואז כשהפך לאמיתי עדיין נשאר כ"כ רחוק..

"עוד כמה חודשים..." אז זהו – שלא.

עוד שבועיים.

הדבר הזה כ"כ יותר גדול ממני.

מה אם הם טעו ? מה אם אני לא באמת מתאימה ?

מה אם אני אאכזב אותם ? מה אם אני לא באמת מה שהם חיפשו ?

מה אם אני לא אסתדר ? מה אם אני לא אסביר את ישראל כמו שצריך ?

מה אם אני אתגעגע ? מה אם אני לא איזום ?

מה אם אני לא אהיה טובה כמו כל השאר ? מה אם אני לא אצליח בלימודים ?

מה אם אני לא אהיה מצחיקה, מעניינת, חכמה, מוכשרת מספיק ?

מה אם אני לא אתחבר עם אף אחד ? מה אם אני אאבד את הקשרים שיש לי כאן ?

מה אם ישכחו אותי בתל"ם ? מה אם ישכחו אותי בבית ספר ?

מה אם לא יאהבו אותי ? מה אם אני לא אעמוד בציפיות ?

כל השאלות האלה עולות ומציפות אותי,

מאיימת ומפחידה אחת, אחת.

אבל למרות שכל השאלות האלה עולות,

עדיין יש תשובה שהיא בכל זאת די ברורה :

אין מצב שאני מוותרת על זה.

אז אני אתגבר על הכל,

אקח כל פעם צעד קטן,

ופשוט... איהנה עם זה.

כנראה שכן בחרו אותי מסיבה מסוימת,

וכנראה שכן אני איכשהו מתאימה לתכנית המדהימה הזאת,

וכנראה שכן – יהיה קשה.

אבל אני מאמינה בעצמי,

והכול יהיה בסדר.

הם לא טעו.

ואני אוכיח להם, ולעצמי את זה.

 

אבל הפרידות,

זה החלק הקשה...

מהבצפר כבר נפרדתי,

וזה היה פשוט קשה וסוחט רגשות.

אבל עיכלתי כבר שאני לא חוזרת לשם.

שאני לא לומדת איתם.

אבל הבצפר עדיין נשאר חלק כ"כ חשוב מהחיים שלי,

ומוזר לי לחשוב שאני לא חלק כ"כ חשוב משלו.

אבל לפולין אני אצא איתם.

אני מבטיחה.

 

נוער תל"ם...

זה היה קשה.

זה עדיין טרי ואני עוד לא קולטת שאני לא מדריכה שנה הבאה.

שאני לא אעזור לפתח את הסניף שהקמנו.

שאני לא אהיה היו"ר כמו שקבעתי לעצמי שאני אהיה.

שאני לא אהיה חלק מהשכב"ג המדהים הזה.

שאני לא אתרום.

שאני פשוט לא אהיה שם.

אבל אני חוזרת לחווי"ה.

אני מבטיחה.

 

זה כאילו אני עוזבת אבל עדיין מנסה להישאר חלק מהחיים שלי כאן.

זה נראה לא הגיוני ושזה לא יצליח – אבל באמת ?

עם כל האהבה שיש לי לכל אחד מהדברים האלה..

זה יצליח.

 

ומהחברים ?

רק הרגע נתתי לנטע חיבוק אחרון ל4 חודשים.

זה כ"כ קשה.

אני כ"כ אתגעגע לאנשים מסוימים.

ואני עדיין לא קולטת שאני לא אראה את כולם כל יום.

 

והמשפחה באה מחר להיפרד..

אז יש למה לצפות.

 

אבל עד כמה שקשה לעזוב את החיים שכאן...

קשה שלא להתחיל לחשוב על החיים שמצפים לי.

מכל התכניות הגדולות שיש לי, החלטתי לחלוק אחת קטנה ונחמדת (:

אני ואלמוגי (שטסה לקולג' בווילס)

קנינו ביחד שני זוגות משקפיים.

שכל חופשה נחליף בינינו בין הזוגות.

ואני החלטתי שכל שבוע אני אעלה לבלוג תמונה שלי עם המשקפיים

ביחד עם בנאדם מהקולג',

או מקום חשוב מהקולג'

 

אז שיהיה בהצלחה,

ושאני לא אשכח למה אני שם

ואנצל כל רגע.

 

 

Love.

דידי.