משקפי הקסם של דידי.

שעה אצלי : 17:16

אז אני כאן, בעיר בה נולדתי.

אוונסטון המדהימה.

יפייפיה כתמיד.

התגעגעתי, ות'אמת זה מרגיש כאילו אף פעם לא הלכתי.

אז אתמול עליתי על המטוס,

עזבתי את ישראל,

כדי להגיע לאבא שנמצא באוונסטון במהלך הקיץ.

כל הפרידות היו נורא קשות.

מעניין אם חומי יודע שהוא לא יראה אותי כ"כ הרבה זמן.

מעניין אם הוא יזכור אותי בכלל.

מעניין אם כל החברות המדהימות שלי שנפרדתי מהן יודעות כמה הן חשובות לי.

מעניין אם כולם יודעים כמה אני מרגישה לא אני בלעדיהם.

מעניין מה יקרה כשאני אעלה על המטוס לקולג', לבד, משאירה את אבא ואמא מאחור,

עם שתי מזוודות 23 ק"ג כל אחת ואגיד להתראות אחרון.

כ"כ קשה לחשוב על זה. כי זאת תהיה פרידה סופית.

פרידה שתסכם את כל הפרידות.

פרידה שתראה לי - כן דידי. זה קורה.

אין לך את החיבוק של אמא כל יום.

אין לך את העצה של אבא כל יום.

אין לך את הטלפון מתום כל יום.

את לך את ההשתרעות של חומי כל יום.

אין לך כל הפרצופים שהופכים את החיים שלך למה שהם יותר.

את מתחילה מחדש.

אביגיל ונעה ליוו אותי לשדה התעופה.

בשער הייתה פרידה כמו שהולכת להיות עם אמא ואבא,

פרידה שמסכמת.

התפרקתי.

החזקתי את עצמי כ"כ הרבה זמן.

ואני חושבת שזה עזר לי להוציא את זה קצת החוצה.

יש לי חברים כ"כ מדהימים.

המכתבים היו מדהימים,

וריגשו - אחד אחד.

כ"כ קשה לי לעזוב אתזה.

ואני יושבת כאן רחוקה מכולם,

עם קצת זמן לחשוב סופסוף.

ורק שאלה אחת מהדהדת לי בראש.

מהדהדת ולא מניחה לי, פשוט לא עוזבת אותי.

רודפת אותי כל היום..............

מה אם לא חיבקתי את כולם חזק מספיק ?