RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2008
מאורעות אמש.
התחלתי את הבבוקר בבכי על גורלי המר, על כך שזהר שכחה יום לפני את הטלפון שלה אצלי בבית. אני חושבת שהוא דאג להעיר אותי 3 או 4 פעמים באותו הבוקר, כי אנשים החליטו שמאוד בא להם לדבר איתה. ועכשיו תסבירו לי, איזה בן אדם חסר לב מציק לאנשים אחרים בשעה כל כך מוקדמת בבוקר (נטע) ?
מיד אחרי הטלפון הרביעי העירו אותי משנתי, אחרי שלא עצמתי עיניים במשך חצי שעה רצוף (גם לא במשך הלילה, היה לי קר.) והבטתי בפלאפון שלי, שהיה מונח על הארונית, מסכן ובודד, אחרי שבמשך שבוע שלם לא היה לי דבר לעשות איתו מלבד לקבל שיחות יוצאות, הרי אלמוג החליט שלנעול פלאפונים של אחרים זה תעסוקה מעניינת, אבל לא חשב לפני אם אני יודעת גם מה הסיסמא לשחרורו. הפלאפון שכב דומם ומעורר רחמים, ואני נשבעתי שאנקום.
מיד אחרי שתהיתי והרהרתי בכל הפרטים הקטנים (שהיו, אם תהיו חדי הבחנה, קשורים בפלאפונים.) קמתי להתארגן, להתלבש, לשטוף את הפנים ולאכול, עם הנגאובר מטורף מהלילה הקודם (אני והדס ראינו גריז עד שעה 2 וחצי, אולי 3,בלילה.) הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפי הוא זמזומים שקטים של שירי ג'ון טרבולטה, והדבר היחיד עליו חשבתי היה הענטוזים הסוערים שלו.
ועכשיו, מישהו יכול להסביר לי מה הסיפור של גלית מורד? (אני תוהה אם אולי
היא קוראת פה, הרי היא בקטע של הבלוג של אברי גלעד, הלא כן?)
אני לא חושבת שמימי נתקלתי ביצור משונה שכמותה, ואני בהחלט לא אתפלה אם
היא תבחר לדבר לצנצנות אורז (בחסות אברי.) וכמו שחלקכם בוודאי כבר הבינו,
אתמול היה שיעור תאטרון.
הפקדתי את הפלאפון שלי בידי ההורים שהבטיחו לתקן אותו, והלכתי לבית הספר. את רוב השעתיים העברתי בצייפיה דרוכה שיסתיים השיעור ואוכל להחזיק שוב את הפלאפון שלי, או אולי אפילו...לשלוח ממנו הודעה!
ואז זה קרה, הפלאפון חזר לידיי, הצבע חזר ללחיי, הנשימה חזרה לאפי. מתוקן ויפה מתמיד.
משם עברנו לקניון מלחה, ואת רוב הבילוי בזבזנו על פתיחת חשבון בנק בשבילי ובחירת שרשרת ליום הולדת (שהיתה לפני שבועיים ומשהו) של אחותי. אכלנו גם שווארמה שהיתה...בסדר, וקיבלתי שובר של 100 ש"ח.
אני חושבת ששיא היום הזה היה לגלות שאמא שלי איבדה לי את מולאן. איך היא מעיזה? איך היא מסוגלת? איך היא יכלה לעשות לי את זה? כבר יומיים שכל מה שמעסיק את ראשי הוא הכעס הרב על העלימותה של הקלטת. עד שלא אקבל את מולאן, ולא איכפת לי איך, ושישברו את הראש, ושמצדי יקנו לי עותק חדש, ושיעלה גם אלפי שקלים מצידי, לא אנוח ולא אשקוט, ואמרר את חייהם! (אני מציעה התאבדות.)
והמשך היום היה רגיל, כמו כל יום שישי, הלכתי לבלות את הערב אצל סבתא.
עד שחזרנו כבר עבר יום שישי, וזה כבר לא מאורעות אמש, ולכן אני אפסיק כאן. (איזה תחכום, הא?) אני רק ארמוז ואגיד שזה לא היה שינה, ושזה היה קשור, שוב, בגריז. (אתם יכולים לזרוק הערות "אין לך חיים", אני מודה באשמה.)
הייתי מעלה תמונה נחמדה לסיום, אם ישרא לא היה עושה לי בעיות. (גם לכם זה ככה, שהוא אומר שיש בעיה בגודל או בסיומת, למרות כל מה שאתם עושים, וגם לדברים שהעלתם בעבר? השקעתי שעתיים בעיצוב חדש שאני לא מצליחה להעלות!)
שיהיה לגם שבוע נהדר,
תמר.
| |
|  כינוי:
בת: 32 תמונה
מצב רוח כרגע:  |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
