מסעותיה של תמר בארץ הקודש.

עמדתי בפה פעור באמצע החדר. יום. יום אחד. ניסיתי לחשוב על דברים טובים, להעלות מוטיבציה ותקווה. ניסיתי לחשוב על משפחתי, ועל כל הדברים היפים שראיתי ברחוב. ניסיתי לשחזר את ריח הפרחים, את מראה הילדים הרצים ברחובות, את טעם התפוחים שקטפתי מהעץ, שלא היו מזויפים ומושלמים כמו האוכל שכאן. אך החדר לא נתן לי, הוא חסם אותי, הרגשתי כאילו הוא רוצח את כל הזכרונות הטובים בראשי. מיד לאחר מכן, שכחתי מקיומם. הבנתי שאם אני רוצה לשמר את הדברים האלו,מ עליי להשאיר אותם חבויים בראשי, בלי לחשוב עליהם. נעמדתי מול המראה, הייתי כל כך נקי, מסודר. נראיתי מושלם בבגדים הלבנים. לא רציתי את זה-רציתי מכנסי ג'ינס בלויים וחולצת טריקו רחבה. רציתי שיער פרוע ושומני. רציתי לצאת מהחדר הזה. דמיינתי שאני מחזיק בידי גיטרה חשמלית, ופרטתי עליה בראשי. כל צליל שהשמעתי, נמחק מיד. ניסיתי לשיר, אך לא זכרתי את המילים. לאט, בלי להרגיש, התחלתי לחזור על אותן תנועות שמגוונם הלך וירד, עד שנעצרתי, הבטתי בעצמי, וניסיתי להיזכר איך בכלל מנגנים בגיטרה. פעם זה היה התחביב שלי, ועכשיו הרסתי לעצמי גם את הכישרון הזה. כל דבר טוב שנזכרתי בו נהרס מיד, חוץ מיופייה חוצה-הגבולות של מיקה. התיישבתי על המיטה בהיתי בקיר נאבק לא לחשוב על כלום, מנסה לשמר את התקווה. הרגשתי צמא קל בגרוני, והידיים המכאניות יצאו מיד עם כוס מים. היד ששברתי נראתה שונה, לא שבורה יותר, כאילו הוחלפה. למען האמת-שתי הידיים נראו כאילו הוחלפו. הן לא היו נקיות יותר, או יפות יותר, או חדשות יותר-הן נראו רכות יותר, קטנות יותר, נשיות יותר. תפסתי ביד ששברתי שוב, בשניה האחרונה, וראיתי שהידיים מהצד השניה נעות במהירות. מתוך העלטה ששררה ברווח שבין הידיים שמעתי לחישות קלות, כמעט ולא נשמעות. בחרתי להתעלם. הדלת השניה נפתחה ומהצד השני ראיתי קצוות של שיער שחור.

"פסססט.." קראתי בקול, והדמות מהצד השני קפצה. היא נראתה כאילו היא מסתובבת לטלוויזיה, לחפש את דמותה של מיקה. "לא! כאן! תסתכלי דרך החור!" הדמות התכופפה מעט, וראיתי אותה בשלמותה. אישה נאה, כל אדם היה מגדיר אותה יפיפייה, אם לא היה פוגש את מיקה. אך אני פגשתי אותה, וגם הדבר שלפני נחשב בעיניי ליפה ביותר, מתכער לעומת יופייה. שיערה של הבחורה היה חלק ושחור, ועיניה אפורות. היא הביטה בי בתימהון.

"מי אתה?" שאלה.

"יש לנו מעט זמן. הלחץ מצד הידיים יתגבר ולא כדאי לך לשבור אותן. אני דניאל, אני פה כבר יום וקצת, ואני מחפש דרך לברוח."

"מה קורה כאן? איפה אני? התעוררתי במיטה הזאת רק לפני מספר דקות.."

היא חדשה כאן, היא עוד לא יודעת, ואני לא רציתי להיות זה שיחרץ את גורלה, שיספר לה למה הכניסה את עצמה. בנוסף, לחץ הידיים גבר, ורק המחשבה על זרמים חשמליים שוב עוררה בי בחילה.

"נדבר אחרי שתדעי." אמרתי במהירות, ושחררתי את היד שניה לפני שנשברה שוב. הדלת נסגרה וכיסתה את פניה התמוהות והתמימות. קצת קינאתי בה שעוד לא ידעה מה עלה בגורלה, יש לה עוד כמה דקות להנות מהחדר המושלם בו נזרקה בדיוק כמוני.