מסעותיה של תמר בארץ הקודש.

יהיו שיאמרו שאני משוגע, אולי כי הם לא חוו זאת מעולם, אך להיות כבול באזיקים למיטה היה שווה כל שניה בה נגעה בי מיקה. הבחורה היתה מדהימה בכל דבר שעשתה, וידעה טוב מאוד למה היא עושה כל דבר. היא היתה חכמה באופן מיוחד ומרוכזת במה שרצתה להשיג, וידעה לעשות זאת טוב. היא היתה אינטליגנטית באופן יוצא-דופן, ושום דבר לא נראה כאילו יכול לשבור אותה.

ומשום מה, הטריד אותי שדנה ראתה את כל זה. אני לא בטוח למה ומאיזו סיבה, אבל לנערה הזאת היה חן מיוחד.

לא יכולתי לקום מהמיטה, אפילו לא להתפנות. מיקה אמרה שהם ידאגו לטפל בי, ואני עדיין לא ידעתי איך. זה טיפול לדעתם?

הזמן חזר לעבר לאט, הדקות נעצרו, ושכבתי שם, כבול באזיקים למיטה.

ניסיתי לחשוב על שמש ועל גשם, על רעש הרעמים וזמזום הדבורים, אך שוב כל דבר טוב שעלה לראשי נמחק כלא-היה. ניסיתי רק להחזיק בתחושה של מיקה נוגעת בגופי, והזיכרון הזה, משום מה, נשאר.

ידעתי שיש דרך לעבור ולצאת מהחדר הזה, אחרת מיקה לא היתה יכולה להיכנס ולצאת, והייתי מברר מה הדרך בכל מחיר אילולא הייתי כבול.

ניסיתי לשחרר את ידי ברווח הקטן שנשאר בין האזיקים ליד, אך אלו היו חזקים, ופחדתי לשבור אותם-שלא אכנס שוב לחדר עם הכיסא החשמלי.

מלבד זאת, מפנים מסביב לעיגול היו סכינים. בכל פעם שרק קירבתי את ידי לדפנות נחתכתי. לאורך כל ידי זרם דרך וכל בגדי התלכלכו.

התחלתי להזיע, הבנתי סוף סוף למה הכנסתי את עצמי. יש לי כאן עסק עם מוח מעוות... כל כך רציתי אמבטיה מרגיעה, אך המצב שלי לא איפשר לי.

גוועתי ברעב והייתי צמא. "ככה היא התכוונה שהם יטפלו בי?" שאלתי את עצמי. אני כזה מטומטם, וכזה חסר עקרונות. דנה עלתה לי שוב לראש. לא ידעתי מה עשו לה, ודאגתי לשלומה.

שנאתי את עצמי יותר מכל אדם אחר שחי בעולם הזה. יצור אווילי ושקרן. זה הגיע לי, ידעתי. אני הכנסתי את עצמי לזה, ואני גם אוציא את עצמי מזה.

לפתע הופיע בחדר בן אדם חסר הבעה, הוא היה מלוכלך ואפרורי, והביא לי קצת לחם וכוס מים. הוא האכיל אותי, השקה אותי, ונעלם כשלא היה.

הוא היה מוזר, הוא לא ידע לדבר, ומעד מספר פעמים בזמן הליכתו. בפניו ניכר שלא היה יצור תבונתי במיוחד, ולא ידע מי הוא. הוא נראה לי עצוב ומסכן, אדם שעבר זוועות בחייו עד כדי עיוורון מסוים, לאו דווקא במובן הפשוט של המילה.

ידיו היו לי מוכרות. מוכרות עד כדי כך שעוררו בי בחילה. מוכרות עד כדי כך שלא רציתי להיזכר במראה שלהן. מוכרות עד כדי כך שרציתי להחזיק אותן חזק. אך לא ידעתי מאיפה. כל מה שידעתי שיש משהו בידיים האלו שמפחיד אותי קצת, שמזכיר לי דברים לא נעימים.