מסעותיה של תמר בארץ הקודש.

יהיו שיאמרו שאני משוגע, אולי כי הם לא חוו זאת מעולם, אך להיות כבול באזיקים למיטה היה שווה כל שניה בה נגעה בי מיקה. הבחורה היתה מדהימה בכל דבר שעשתה, וידעה טוב מאוד למה היא עושה כל דבר. היא היתה חכמה באופן מיוחד ומרוכזת במה שרצתה להשיג, וידעה לעשות זאת טוב. היא היתה אינטליגנטית באופן יוצא-דופן, ושום דבר לא נראה כאילו יכול לשבור אותה.

ומשום מה, הטריד אותי שדנה ראתה את כל זה. אני לא בטוח למה ומאיזו סיבה, אבל לנערה הזאת היה חן מיוחד.

לא יכולתי לקום מהמיטה, אפילו לא להתפנות. מיקה אמרה שהם ידאגו לטפל בי, ואני עדיין לא ידעתי איך. זה טיפול לדעתם?

הזמן חזר לעבר לאט, הדקות נעצרו, ושכבתי שם, כבול באזיקים למיטה.

ניסיתי לחשוב על שמש ועל גשם, על רעש הרעמים וזמזום הדבורים, אך שוב כל דבר טוב שעלה לראשי נמחק כלא-היה. ניסיתי רק להחזיק בתחושה של מיקה נוגעת בגופי, והזיכרון הזה, משום מה, נשאר.

ידעתי שיש דרך לעבור ולצאת מהחדר הזה, אחרת מיקה לא היתה יכולה להיכנס ולצאת, והייתי מברר מה הדרך בכל מחיר אילולא הייתי כבול.

ניסיתי לשחרר את ידי ברווח הקטן שנשאר בין האזיקים ליד, אך אלו היו חזקים, ופחדתי לשבור אותם-שלא אכנס שוב לחדר עם הכיסא החשמלי.

מלבד זאת, מפנים מסביב לעיגול היו סכינים. בכל פעם שרק קירבתי את ידי לדפנות נחתכתי. לאורך כל ידי זרם דרך וכל בגדי התלכלכו.

התחלתי להזיע, הבנתי סוף סוף למה הכנסתי את עצמי. יש לי כאן עסק עם מוח מעוות... כל כך רציתי אמבטיה מרגיעה, אך המצב שלי לא איפשר לי.

גוועתי ברעב והייתי צמא. "ככה היא התכוונה שהם יטפלו בי?" שאלתי את עצמי. אני כזה מטומטם, וכזה חסר עקרונות. דנה עלתה לי שוב לראש. לא ידעתי מה עשו לה, ודאגתי לשלומה.

שנאתי את עצמי יותר מכל אדם אחר שחי בעולם הזה. יצור אווילי ושקרן. זה הגיע לי, ידעתי. אני הכנסתי את עצמי לזה, ואני גם אוציא את עצמי מזה.

לפתע הופיע בחדר בן אדם חסר הבעה, הוא היה מלוכלך ואפרורי, והביא לי קצת לחם וכוס מים. הוא האכיל אותי, השקה אותי, ונעלם כשלא היה.

הוא היה מוזר, הוא לא ידע לדבר, ומעד מספר פעמים בזמן הליכתו. בפניו ניכר שלא היה יצור תבונתי במיוחד, ולא ידע מי הוא. הוא נראה לי עצוב ומסכן, אדם שעבר זוועות בחייו עד כדי עיוורון מסוים, לאו דווקא במובן הפשוט של המילה.

ידיו היו לי מוכרות. מוכרות עד כדי כך שעוררו בי בחילה. מוכרות עד כדי כך שלא רציתי להיזכר במראה שלהן. מוכרות עד כדי כך שרציתי להחזיק אותן חזק. אך לא ידעתי מאיפה. כל מה שידעתי שיש משהו בידיים האלו שמפחיד אותי קצת, שמזכיר לי דברים לא נעימים.

הרגשתי שנורה קטנה נדלקה בי שוב, והתחלתי להיזכר בכמה דברים שמתו בראשי מוקדם יותר. הבנתי שזה עניין פסיכולוגי, ובכל זאת, לא ידעתי איך לשלוט בו. ההרגשה היתה מדהימה. אני והאישה שחורת השיער נצא מפה. הרגשתי את זה וידעתי את זה. פעם בחצי שעה, או לפחות מה שנראה לי כמו חצי שעה, חשבתי על כוס מים והצצתי לבדוק אם היא שם. אולי היא בדיוק עוברת את התהליך שאני עברתי לפני...יום. זה הרגיש לי כאילו זה היה לפני שנים, ואני כבר מלומד ומנוסה. אבל עבר רק יום..

תיארתי לעצמי שמיקה יותר לא תודיע לי כשיעבור יום, ואף הנחתי שלא אזכה עוד לראות את פרצופה. באופן חולני ופאתטי זה איכזב אותי, ולא ידעתי למה. היא פוגעת י, הורסת אותי, וכל מבוקשי זה לראות אותה שוב.

לפתע שמעתי רכשים ולחשושים מבעד לקיר. חשבתי מיד כמה צמא אני, וכשתפסתי את היד שיצאה, ראיתי בצד השני את פני הנערה שחורת השיער ספוגות מדמעות. אני לא בכיתי, זה קטע כזה של נשים, לבכות.

"ניסוי?" היא שאלה, ואני נזכרתי ששאלתי את זה גם, יום לפני. אך כשאני שאלתי, הייתי לבדי, ההד שלי ענה לי. לה יש אותי.

"אנחנו נצא מכאן, אני מבטיח!" היא הביטה לעברי, וניכר בפניה שגילה היה צעיר בהרבה ממני. הייתי בספק אם עברה את ה-21.

"קוראים לי דנה." אמרה, וחייכה חיוך מעוות ומאולץ. ניכר בפניה שכאב לה והיתה עצובה.

למה הגעת לרחוב?"

"ברחתי מהבית, ההורים שלי תמיד העדיפו את אחותי על פני.."

"זה נורא!" אמרתי, והיא חייכה.

"אתה חמוד.." הוסיפה.

הידיים לחצו ושחררנו אותן, החלונות נסגרו, ומיד שנינו חשבנו על כוס מים. הדלתות נפתחו שוב, וישבנו ודיברנו על הכל. השידה שלי היתה מלאה בכוסות מים מלאות, והידיים כבר הפסיקו להביא כוסות מים באותו הרגע שחשבנו עליהן.

"אולי כדאי שנפסיק לדבר עכשיו, הם ישימו לב.." אמרה דנה. אישרתי את דבריה ונופפתי לשלום. הראש שלי התמלא מחדש בכל הדברים שהתרסקו ומתו בראשי, והרגשתי שלם שוב. מיד כשהתיישבתי על מיטה הבהיל אותי קולה של מיקה, שלא היתה על המסך עוד. היא עמדה לידי. יכולתי להרגיש את חום גופה ואת נשימותיה.

"סיימת לדבר עם החברה החדשה שלך?" שאלה, ואני הסמקתי. הרגשתי אשם. על מה אשם? על זה שאני לא רוצה להיות חלק בניסוי החולני שלה?

"אני...אני מצטער.." אמרתי בלי לחשוב. מיקה רכנה לעברי, עכשיו הרגשתי את חום גופה ונשימותיה מכים בי חזק אפילו יותר. היא נגעה עם ידיה בידיי, וכרכה את זרועותיה מסביב לצווארי. היא התקדמה עוד, ונשקה לי בפה, שפתיה היו רכות ומתוקות.  היא דחפה אותי אל עבר המיטה וזרקה אותי עליה, עוד מנשקת אותי. היא הורידה את ידייה ממני ועשתה משהו שלא ראיתי. לפתע היא קמה במכה אחת, ואני ניסיתי לקום אחריה, אך ידיי היו קשורות באזיקים למיטה. היא צחקה את צחוקה המסתלסל "נראה אותך עכשיו. אנחנו נדאג להאכיל אותה ולרחוץ אותך, אתה תדאג לא להתחכם." היא אמרה, והוסיפה "ובקשר לחברה שלך, היא ראתה את כל מה שקרה עכשיו עד החלק בו נעלתי אותך באזיקים. והיא עוד חשבה שאתה משהו מיוחד!" היא המשיכה לצחוק. לדקה ראיתי שחור בעיניי, וכשחזרתי לראות-היא נעלמה.

עמדתי בפה פעור באמצע החדר. יום. יום אחד. ניסיתי לחשוב על דברים טובים, להעלות מוטיבציה ותקווה. ניסיתי לחשוב על משפחתי, ועל כל הדברים היפים שראיתי ברחוב. ניסיתי לשחזר את ריח הפרחים, את מראה הילדים הרצים ברחובות, את טעם התפוחים שקטפתי מהעץ, שלא היו מזויפים ומושלמים כמו האוכל שכאן. אך החדר לא נתן לי, הוא חסם אותי, הרגשתי כאילו הוא רוצח את כל הזכרונות הטובים בראשי. מיד לאחר מכן, שכחתי מקיומם. הבנתי שאם אני רוצה לשמר את הדברים האלו,מ עליי להשאיר אותם חבויים בראשי, בלי לחשוב עליהם. נעמדתי מול המראה, הייתי כל כך נקי, מסודר. נראיתי מושלם בבגדים הלבנים. לא רציתי את זה-רציתי מכנסי ג'ינס בלויים וחולצת טריקו רחבה. רציתי שיער פרוע ושומני. רציתי לצאת מהחדר הזה. דמיינתי שאני מחזיק בידי גיטרה חשמלית, ופרטתי עליה בראשי. כל צליל שהשמעתי, נמחק מיד. ניסיתי לשיר, אך לא זכרתי את המילים. לאט, בלי להרגיש, התחלתי לחזור על אותן תנועות שמגוונם הלך וירד, עד שנעצרתי, הבטתי בעצמי, וניסיתי להיזכר איך בכלל מנגנים בגיטרה. פעם זה היה התחביב שלי, ועכשיו הרסתי לעצמי גם את הכישרון הזה. כל דבר טוב שנזכרתי בו נהרס מיד, חוץ מיופייה חוצה-הגבולות של מיקה. התיישבתי על המיטה בהיתי בקיר נאבק לא לחשוב על כלום, מנסה לשמר את התקווה. הרגשתי צמא קל בגרוני, והידיים המכאניות יצאו מיד עם כוס מים. היד ששברתי נראתה שונה, לא שבורה יותר, כאילו הוחלפה. למען האמת-שתי הידיים נראו כאילו הוחלפו. הן לא היו נקיות יותר, או יפות יותר, או חדשות יותר-הן נראו רכות יותר, קטנות יותר, נשיות יותר. תפסתי ביד ששברתי שוב, בשניה האחרונה, וראיתי שהידיים מהצד השניה נעות במהירות. מתוך העלטה ששררה ברווח שבין הידיים שמעתי לחישות קלות, כמעט ולא נשמעות. בחרתי להתעלם. הדלת השניה נפתחה ומהצד השני ראיתי קצוות של שיער שחור.

"פסססט.." קראתי בקול, והדמות מהצד השני קפצה. היא נראתה כאילו היא מסתובבת לטלוויזיה, לחפש את דמותה של מיקה. "לא! כאן! תסתכלי דרך החור!" הדמות התכופפה מעט, וראיתי אותה בשלמותה. אישה נאה, כל אדם היה מגדיר אותה יפיפייה, אם לא היה פוגש את מיקה. אך אני פגשתי אותה, וגם הדבר שלפני נחשב בעיניי ליפה ביותר, מתכער לעומת יופייה. שיערה של הבחורה היה חלק ושחור, ועיניה אפורות. היא הביטה בי בתימהון.

"מי אתה?" שאלה.

"יש לנו מעט זמן. הלחץ מצד הידיים יתגבר ולא כדאי לך לשבור אותן. אני דניאל, אני פה כבר יום וקצת, ואני מחפש דרך לברוח."

"מה קורה כאן? איפה אני? התעוררתי במיטה הזאת רק לפני מספר דקות.."

היא חדשה כאן, היא עוד לא יודעת, ואני לא רציתי להיות זה שיחרץ את גורלה, שיספר לה למה הכניסה את עצמה. בנוסף, לחץ הידיים גבר, ורק המחשבה על זרמים חשמליים שוב עוררה בי בחילה.

"נדבר אחרי שתדעי." אמרתי במהירות, ושחררתי את היד שניה לפני שנשברה שוב. הדלת נסגרה וכיסתה את פניה התמוהות והתמימות. קצת קינאתי בה שעוד לא ידעה מה עלה בגורלה, יש לה עוד כמה דקות להנות מהחדר המושלם בו נזרקה בדיוק כמוני.