מסעותיה של תמר בארץ הקודש.

"אני לא רוצה להפריע, אבל היה לי חשוב לוודא משהו." אמרה מיקה. "דניאל, אני רואה שאתה עובר על כל בנות המשפחה." הוסיפה מיקה, אני ודנה הבטנו אחד על השני.

"בנות המשפחה?" שאלתי.

"אני רואה שדנה עוד לא סיפרה לך. דנה?" אמרה מיקה.

"אני..אני..אני אחותה הקטנה של..מיקה..." היא אמרה בלחישה, ובמעט בושה. לא יכולתי להביט בעיניה של דנה, פי היה פעור.

"למה לא סיפרת לי?" שאלתי, אך דנה שתקה, והביטה לרצפה.

"נשיקת פרידה, לפני שאני לוקחת אותו?" שאלה מיקה, אך אף אחד מאיתנו לא דיבר.

מיקה משכה בידי בכוח, והוציאה אותי במהירות ובדרך בה לא יכולתי להבחין. היא סגרה אותי בתוך חדר קטן, שממילא לא היה בו מקום לזוז, אך גם קירותיו היו מצופים במסמרים בכל מיני סוגים של אורכים.

"לא יכולת להעריך את מה שקיבלת, ובלי ספק קיבלת כל מה שצריך." אמרה מיקה, סגרה את הדלת וחסמה את טיפת האור האחרונה שפרצה בתוך החדר. בפנים שררה עלטה גמורה, כמעט זהה לזאת שבתהום. ישבתי בשקט בפינה, היה לי המון מה לחשוב. בינתיים אני פה, ואין לי לאן ללכת..

היה לי קצת קר, ומאוד חנוק. כל מה שרציתי לעשות היה לבכות כמו ילדה קטנה. שוטה שכמותי, נתתי לעצמי ללכת אחרי יופי ופיתוי בכזאת קלות. שום דבר לא בא בקלות, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל ללמוד את הלקח הזה.

הדלת נפתחה, וראיתי חריץ אור בודד. התגעגעתי למראה החמים הזה. בדלת נכנס איש חסר הבעה, מאותו סוג שנכנס אליי לחדר בזמן שהייתי כבול באזיקים למיטה. הוא הגיש לי פרוסת לחם יבשה וכוס מים עכורים, ובלי להוסיף מילה הסתובב ויצא.  לא הייתי נוגע בחיי באוכל  הזה, אילולא ידעתי שאין לי שום ברירה אחרת. גוועתי ברעב. ניסיתי לשבור את הלחם, אך הוא היה קשה כאבן. פחדתי שאם אוכל אותו, שיניי ישברו. גיששתי בחשכה כדי לחפש היכן הנחתי את כוס המים העכורים, ובטעות נתתי לכוס מכה. היא נפלה וכל המים שבתוכה נשפכו. כל מכנסי נרטבו, וגרוני היה יבש. לא ראיתי דבר מלבד שחור. לא עלו בראשי עוד רעיונות איך לברוח. יכולתי רק להירדם, ולהשתדל שלא אפול על המסמרים שעל הקירות.

הזמן חלף, שעות, ימים, שנים, שבועות, חודשים. אולי שנים? לא יכולתי לדעת..

שכבתי בתוך החדרון החשוך, מסריח מהשתן של עצמי. היה לי חום, וכאב לי הראש. העלטה כבר השתלטה על ראשי. כל חושי התחדדו. לא זכרתי כבר איך נראה אור יום, או איך נראית משפחתי, או איך נראים מראי הטבע היפים. לא זכרתי איך דנה נראית, ואפילו לא זכרתי במדויק איך אני נראה. זכרתי רק את תלתליה האדומים והשופעים של מיקה, צונחים על כתפיה.

בהדרגה התחלתי לשכוח שמות של אנשים. שכחתי את השמות של אחיי, ושל הוריי, ואת השמות של הסרטים שאהבתי לראות והסדרות שהתמכרתי אליהן והשירים שנהגתי לשמוע. שכחתי מה טעם השוקולד, ואיך מרגיש חום גופה של אישה.

כבר לא הייתי בטוח אם שמי הוא דניאל, או דרור, או אולי בכלל איתי או אלון.

אחת לכמה זמן נכנס האיש חסר ההבעה להגיש לי את הלחם הקשה היומיומי והמים העכורים שהיו כבר טעמם של מים בשבילי.

מעת לעת שכחתי איך היו החיים ברחוב, ומה זה צחוק ואיך מרגיש דגדוג. שכחתי איך מרגיש מגע המים, ואיך שורפת האש. שכחתי איך הולכים, וכשניסיתי לעמוד על רגליי מיד נפלתי. שכחתי מה הוא ריח של בושם, או של לחם שיצא מהתנור. ובלי להרגיש איך חמקו כל הדברים הטובים ממוחי, נשארו שם רק מיקה, הידיים המכאניות והאיש חסר ההבעה.

לא ידעתי מי אני, ומה זהותי, ומה הסיפור שלי ואיך אני מרגיש.

לחדר הקטן שגזל ממני את מי שאני נכנסה מיקה, ואחזה בידי. היא סתמה את אפה ועיוותה את פניה.

"מי אתה?" שאלה.

"אני לא יודע." עניתי בלחישות, לא דיברתי כל כך הרבה זמן, וכבר לא היה קול בגרוני.

"מאין באת?"

"אני לא יודע."

"מה אתה מרגיש?"

"אני לא יודע."

"מי אני?"

"את מיקה."

מיקה נראתה מסופקת ומרוצה, והוסיפה בלחש "אפילו את העקשנים ביותר אפשר לרכך." באלימות היא תפסה את ידי ומשכה אותי למקום שלא יכולתי לראות, הייתי מסונוור מהמנורה הקטנה שדלקה במסדרונות בהם משכה אותי.

היא הורידה אותי לקומת קרקע ודחפה אותי לעוד חדר חשוך, קטן מקודמו.

בחדרון דומה, כמעט לידי עמד עוד איש, חסר הבעה, כמו כל האחרים שנתקלתי בהם כאן. מיקה נעלמה, ומסביב נסגרו קירות זכוכית, והרצפה שהפרידה בין החדרונים נחצתה באמצע והתקפלה לעבר הקיר. הבטתי דרך הקירות הזכוכית לראות מה קורה מסביב בזמן שהרצפה הלכה ונצמדה לקיר, ובהשתקפות שהיתה בקיר הזכוכית ראיתי את עצמי, לא שונה מכל האנשים האחרים, חסר הבעה ולא תבונתי. הבטתי מתחתי, היתה שם תהום ענקית, עצומה. חשבתי לעצמי שאם אפול לתוכה אמות מרעב לפני שאגיע לקרקע. האורות נכבו לגמרי, והעלטה שבה להיות הדבר היחיד שיכולתי לראות. ממילא לא ראיתי טוב גם באור, הוא סנוור אותי, והרגשתי חצי עיוור.

מסביבי שמעתי לחישות קלות, שנשמעו לי נורא מוכרות. מוכרות עד כדי כאב, עד כדי כך שהרגשתי שאני כמעט נזכר מי אני ומה קרה לי כאן. הן היו זעקות כאב. ניסיתי לדבר שוב, אך דיבורי נשמע כמו חלק מהלחישות שהיו מסביב.

לפתע מלמעלה נפל מגש. קלטתי אותו מיד, ובאינסטינקט מידי הרמתי את ידי ותפסתי אותו. מלפני נפתחו 2 דלתות קטנות שהשקיפו לחדרון חדר, ואני אוטומטית שלחתי את ידיי החוצה עם המגש. באור היום ראיתי שהן הקשיחו, התקמטו והאפירו מלכלוך. הן נראו..מתכתיות. המגש נלקח מידי, ואני החזרתי אותן אליי, מנסה לזעוק משהו לאיש שמעבר לחלון, אך קולי גווע.

אמרתי לעצמי שלא אתן לזה לקרות, שלא אהפוך לאותם ילדים חסרי פרצוף שלא יודעים מה שמם. ואז נזכרתי, שגם אני לא יודע מה שמי, ושגם לי אין פרצוף, ושאני בכלל לא זוכר מה הרקע שלי. מאוחר מדי, אני כבר אחד מהם.

ואז, רק אז הבנתי. אני הידיים המכאניות.