מסעותיה של תמר בארץ הקודש.

בשביל להצליח, צריך אחד משלושה דברים.

או להיות יפה, או להיות חכם, או להיות מוכשר במשהו.

אבל מה עם אלו שאין להם אף אחד מהשלושה?

אחח תמותו בעודכם צעירים. (כאילו, צעירים ממש, כיתה ח'.)

אבל תראו מכושפת לפני, שיהיה אופטימי.

מן דחף פנימי נועז להוכיח את עצמי למרות הכל גרם לי לקחת בכל זאת 4 יחידות במתמטיקה.

אני בספק אם יסכימו לי להיכנס.

ואם זה דורש קורס קיץ, על הזין שלי, במילא 90% שאני ארד ל-3, אז למה לי לסבול מלכתחילה?

אם כבר אני מושפעת סופית, וחתמתי על עצמי שמכושפת נכנס לרביעיית דיסני (שהפכה באופן מפתיע לחמישיה) אז כמה חלקים מהשירים הכל-כך קיטשיים וחמודים שם (אני בכל זאת בת, מסכימה עם כל מילה!)

Everybody wants to live happily ever after
Everybody wants to know their true love is true...

מילים כדורבנות.

Giselle: When you meet the someone who was meant for you
Before two can become one there is something we must do
Animal: Do you pull each others tails?
Animal: Do you feed each other seeds?
Giselle: No, there is something sweeter everybody needs
I've been dreaming of a true love's kiss
And a prince I'm hoping comes with this
That's what brings everaftering so happy
And that's the reason we need lips so much
Four lips are the only things that touch
So to spend a life of endless bliss
Just find who you love through true love's kiss

שיו, אני כל כך מעפנה, חודשיים אני לא מעדכנת ואין לי מה לומר!

אלוהים ישמור אותי ואת חיי האומללים!

ואם כבר באווירה, משהו שכתבתי, שאני לא אוהבת, אבל בא לי לנפח את הפוסט:

בכל פעם שאמא ואבא הסתגרו בחדר, הם שתו אלכוהול ועישנו את האבקה שלהם. הם חשבו שזה סוד, שאני לא יודע, אבל הייתי בטוח שאם הם היו פכחים, הם לא היו עושים לי את העיגול השחור מסביב לעין, או את הסימנים בידיים, בגן ובישבן, כי הם היו הורים טובים. אז הייתי רץ החוצה, קצת לפני השקיעה, ומטייל עם הצל שלי. הוא היה מספר לי מה חדש אצלו, ואני הייתי מראה לו את הסימן החדש שלי, והוא היה שואל אם אני רוצה להבריז מחר מהלימודים וללכת לאכול גלידה, ואני תמיד הייתי אומר שכן. זאת אולי הסיבה שקיבלתי את המכתב סילוק מבית הספר, שהשאיר אחריו את השבר באף.

היינו מטיילים בין צללים גדולים יותר-של בניינים, מכוניות ועצים. היינו עוברים דרך עץ האלון הגדול והבית של משה הבריון, שתמיד היו נורא מפחידים, אני לא יודע למה. תמיד כשהיינו במקומות שמוצללים לאורך רחוב שלם בגלל בניין גדול, או חיבור של המון צללים ביחד, היה אומר 'חכה רגע' ונעלם, אך תמיד בסוף היה חוזר אליי. הוא היה צל טוב, הצל שלי. החבר היחיד שהיה לי. הוא היה הראשון לדעת כשאהבתי את שירה, ואת נועה, וכשקיבלתי את ה-0 הראשון שלי וכשהצלחתי לספר לבד עד 1000 בפעם הראשונה.

יום אחד הגענו לבניין גדול גדול, שנראה כאילו נמשך לאורך כל הגלקסיה! בתחילתו, הצל שלי כרגיל אמר לי 'חכה רגע', אך כשיצאתי מהצד, אחרי ההליכה הקשה בלעדיו, הצל שלי לא יצא! נכנסתי שוב לצללית המאוד ארוכה, ולפתע הרגשתי ידיים חלשות לופתות בי, וקולות חלשים קוראים בשמי, ונמשכתי לתוך עולם חדש.

הכל היה נורא חשוך, ומסביבי ראיתי דברים שחורים זזים בצפיפיות רבה. זה היה עולם של צללים. שמעתי את הצל שלי קורא לי מרחוק, ורצתי אליו. הוא נראה כמו כל הצללים האחרים, אך לא יכולתי להתבלבל בו. הוא היה הצל שלי. חיבקתי אותו, הרגשתי איך גופו הדמיוני מתפוגג בין ידיי. משכתי אותו בידו, רציתי לצאת. אך הוא היה כל כך שמח בעולם הזה, ולא יכולתי. יצאתי לבד. הלילות היו שקטים ובודדים נורא, אך בימים.. בימים הייתי רץ לאותה צללית גדולה נורא, מבקר את הצל שלי.

הצללים שם אהבו אותי נורא. הם סיפרו לי המון דברים שהצל שלי לא סיפר לי מעולם. הם סיפרו שהם נשמות אבודות, ושפעם גם הם היו בני אדם, ושלכל אחד מהם היה רע מסיבות שונות, אך לכולם היה מכנה משותף כלשהו שעד היום לא ידעו להגדיר, אבל שם ביחד היה להם טוב. אני בתמורה הייתי צריך לספר להם איך נראים השמיים, ואיך מרגישות טיפות גשם, או משב הרוח.

מאותו יום, המכות של אבא כבר לא היו כואבות כל כך, והסתירות של אמא כבר לא עברו לי לבד כל כך. היה לי טוב, ותמיד היה עוד מה לשמוע, ומה לספר.

יום אחד כשחזרתי הביתה היו שם הרבה ניידות עם שוטרים, שתפסו את ההורים שלי באזיקים, ממש כמו בסרטים, ואמרו לי שזה הסוף לסבל שלי, ושיקחו אותי למשפחה אומנת והכל יהיה טוב יותר. אבל איך יכולתי להסביר להם שכבר יש לי משפחה אומנת, ושהכל כבר טוב לי, ואני לא סובל? הם רצו לקחת אותי משם למקום אחר, להפריד אותי מעולם הצללים, מהצל שלי. אך אני לא רציתי. רציתי להישאר. אז יצאתי מהבית, וברחתי. רצתי ורצתי, עברתי דרך עץ האלון הגדול ודרך הבית של משה הבריון, וכבר לא פחדתי מהם יותר. כולם הסתכלו עליי וקראו לי לעצור, המשטרה רדפה אחרי, אבל אני רצתי עד אותו צל גדול, ונכנסתי לעולם הצללים, והפכתי לנשמה אבודה, לצל, בדיוק כמוהם.

באמת שהשתדלתי, אולי עוד 3 חודשים תהיה לי מוזה שוב.

תמר.

מסר לאומה: תראו מכושפת.