יש זמנים שאני די בטוחה שהכתיבה היא האיוב הכי גדול שלי. כמו אקס מיתולוגי שחוזרים אליו כל פעם שנשבר קצת הלב, שמשעמם, כשנגדשת הסיאה. כל זמן שאין לאן לפנות ולא יודעים מה לעשות. חוזרים למוכר, לאהוב, ובעיקר למיותר. כי למה זה טוב? אין פה התקדמות ואין פה שינוי ויש פה התבחבשות עמוקה בידוע ובברור מאליו. אין פידבק, אין צד שני, אני מול עצמי ועצמי מול אני וזה כבר קורה אצלי בראש ממילא. אחר כך יש את התחושה המזויפת הזו שעשית משהו, שהתמודדת עם עצמך, שחשפת, גילית, עיבדת. לא סתם הסתבכת במבוך שבראש שלך, אלא פרסת אותו על הדף ועכשיו מה בעצם?
אבל כמו החזרה לאקס (שאין לי), מיד אחר כך יש תחושת הקלה. משהו נרגע, זה סם כזה. משהו יצא מתוכי ועכשיו אני קצת פחות כבדה, קצת פחות מוטרדת. אבל זו חוויה שיש בה מימד אשלייתי כי אני לא נבנית מזה, אני מרוקנת, נושמת, וחוזר חלילה. רק לפרוק, רק לפרוק. יש בזה קסם, אבל אני לא מתמלא. אי אפשר למלא את עצמי בעצמי, גם אם זה כתוב כאן לפני.
במקום ללכת ולעשות משהו ממשי, שינוי אמיתי, לקום ולפעול בעולם הזה, אני יושבת כאן וכותבת. במקום לדבר, לבקש, להגיד, לדרוש, לסלוח, לכעוס, להסכים, במקום כל אלו, אני הולכת לדון עם עצמי במחשבות שלי. מין עולם שמקיים את עצמו. בועה כזו. העולם ממשיך להתקיים ואני לצידו, מדלגת, בורחת ממכשולים. נופלת וקמה. וכותבת.
הלכתי לשטוף כלים. זה ממשי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
