שבעת מדורי גיהנום

יש אנשים שאתה תתן את החיים שלך בשבילם.

שתהיה שם תוך 10 דקות, אם הם רק יגידו "אני צריך/ה לדבר עם מישהו"

ואתה מגיע, ושומע את כל הסודות שלהם, את כל מה שיש להם על הלב.

ואז אתה מגלה דברים קשים משחשבת, ורק לוחש "לא נורא, נתגבר על זה ביחד"

ונותן להם את החיבוק הכי גדול בעולם.

והמפגשים איתם לא תמיד הכי נעימים, כי אתם מגלים כל כך הרבה אחד על השני במפגשים האלה.

על סודות, על דברים, על המצב.

ואתה בכל זאת מגיע, בכל פעם שצריכים אותך. בלי לחשוב פעמיים אתה רץ לשם. גם אם לא הכי כיף.

אתה עושה הכל כדי שלא יגלו, לא מספר, בורח, מסתיר, העיקר שלא יגלו את הסוד שלהם.

אתה דואג להם כל כך, אז אתה מנסה להתעדכן כל הזמן במה קורה איתם.

ובמהלך כל השיחות האלה, אתה מגלה שהם שמים עלייך זין.

וכשאתה צריך אותם, אז הם לא באים. והעיקר שאתה שם שצריכים אותך, ושלא תספר את הסוד שלהם.

אתה מתחיל להבין שאתה כמו אידיוט דאגת וניסית, והם לא שמים זין! הם לא!

ואז גם כל התקופה הזו תעבור, וכל העניין של השיחות ירד ממך, כי לך לא מקשיבים - ולהם אין מה לספר יותר.

וזהו. קפוט. פווף! כאילו לא היה.

גם כשאתה משקיע, ומנסה, זורקים את זה על הרצפה.

פרוכטמן,

שירחאן הנמר.