שבעת מדורי גיהנום

ימים של שקט עוברים פה, נראה שכל אירוע דרמטי [שפעם רק עטתי עליהם, והעיקר לעשות מזה סצנה] היום פשוט כבר לא מזיז.

הכל נכנס לאותה השגרה, שגרה שגרתית שכזו.

לא שהפסקתי לעשות סצנות, חלילה.

הכל פשוט מקבל משמעות כל כך רגילה.

הכל. להלחץ יומיים וזה עובר.

היום גם זה לא.

אתה שומע משהו כזה ורק עונה - "בסדר, רגיל" או "אז עוד אחד.. ביג דיל".

וזה מוזר, וזה מכעיס אותי שאני מגיב ככה.

ובכל זאת, אין לי שום כלי כדי לעזור.

ושוב, הכל נהיה רגיל כל כך.

לא משעמם - רק רגיל.

כבר 5. 1 דאגתי, 2 גם, 3 - כבר רגיל.

אדון קונצנזוס.

-פינת ההחלטה הפוסטית-

הצטיידתי ברעיון גואני ובשם מעפן לפינה והחלטתי.

שאם אני הוא אדון קונצנזוס - מר החלטה - מר קונצנזוס / אדון החלטה,

עליי לעשות החלטה כל פוסט.

ולספר פוסט אחרי, איך הלך. או הולך. אם ילך.

ואם לא ילך, אספר שלא הלך.

ההחלטה הפוסטית [איזה מילה מטומטמת!! אררג!] שלנו היא:

להיות יותר בבית. עם האחים. זה מתחיל בלנסות לראות מחר בערב סרט ביחד.

וויש מי לאק,