עניין מחודש |
| 10/2017
#גםאני
במקרה יצא שבשיאו של קמפיין #גםאני, חוויתי ערב שפשוט השאיר אותי רותחת.
ברוב תעוזה הלכתי לחברה ברגל מרחק של ק"מ אחד במרכז תל אביב. המשמעות- 20 דקות של לתכנן נתיבי בריחה בגלל כל גבר שמתקרב.
23:00 יצאנו לרקוד בבר תל אביבי סטנדרטי עם מיקס אוכלוסייה סטנדרטי- לא מועדון נתבג בקריות. ובכל זאת, לא הייתה דקה בה לא לחשו לי באוזן, תפסו אותי במותניים או נצמדו אלי מאחור גברים שאפילו לא ראיתי את הפרצוף שלהם, כאילו זה לגיטימי אם אני מנענעת במקום צפוף. אז התרחקתי, אמרתי "תודה, לא מעוניינת", הסתובבתי לצד השני. אבל אתם מבינים, זה לא עניין אף אחד שלא הייתי מעוניינת. הם המשיכו להצמד ולא הרפו עד שצעקתי עליהם לעוף ממני, אבל אז, כמו שבחורות מכירות היטב- הם מתהפכים- קיללו אותי, דחפו אותי, צחקו עליי, שפכו עליי בירה. זה קורה כל בילוי. אבל ההטרדה העיקרית היא דווקא לא האקטים הקיצוניים האלה- האלימות שהכי קשה להתמודדות היא התחום האפור שגברים מרשים לעצמם להתנהל בו. להתקרב קצת יותר מדיי, להתעניין במה סימסנו הרגע בטלפון, להשאר לקרקר סביבינו אחריי שאמרנו לא, להתעקש שנתן את המספר, לנצל את הצפיפות כדיי להתחכך ועוד ועוד רגעים כאלה בהם לנשים לא נעים להתקומם, וגברים מנצלים את זה.
עכשיו, יש פה שניי דברים. אחד הוא שלא הגיוני שבגלל שאתם מחפשים זיון אני לא יכולה להנות בשקט מערב ריקודים. וכן, זה עד כדי כך חמור. אני מרגישה לא מוגנת. איך בכלל אפשר להנות ככה? יש דרך לגשת, דרך לא אלימה, לא כופה.
שתיים- תרבות האונס נמצאת בדיוק ברגע הזה, בו אני מפחדת להעיף ממני בחור מטריד כי יריצו עליי דאחקות במקרה הטוב או יתקפו אותי במקרה הרע.
גברים יקרים, ההתנהגות הזו אלימה. וכמו שרעב לא מצדיק גניבה- כל קשיי החיזור, תקופות היובש והביישנות שבעולם לא נותנים לגיטימציה לאלימות. הבילויים שלכם לא נראים ככה. תדאגו לזה שגם שלנו לא יראו ככה יותר.
| |
|
כינוי:
parcel
בבלוג זה
בכל הבלוגים
