רגעים אחרונים בדירה הזו שהייתה לי בית שנתיים.
זו תערובת מוזרה של רגשות- מצד אחד הכרת תודה על חוויות מדהימות, תמיכה אינסופית ואהבה שהצטברה ומצד שני סלידה מהדברים שהטו את הכף והביאו אותי לקום וללכת. כתם קפה על השולחן, כלים בכיור, חפצים של השותפה שתמיד- אבל תמיד- במרחב המשותף. הם מפריעים לי לנשום.
זה פחות הבלגן עצמו, זו פשוט הנוכחות הבלתי מתפרשת ובלתי מתחשבת שבאה לידי ביטוי בנוכחות עלוקתית במרחב המשותף- פיזית בבית, ויותר חשוב מזה, בנשמה שלי. כמה אינטנסיבי יכול להיות קשר קרוב. כ"כ הרבה אהבה ושנאה וכמה בקלות אני מדלגת ביניהם. אני שיפוטית. כ"כ שיפוטית. אבל אין לי מקום בשבילה, אני לא יכולה להכיל אנשים שדורשים הכלה, רק כאלה שאינם דורשים.
יש לי בסביבות ה-48 שעות להיות פה, וזה מרגיש קצת הישרדותי. 48 שעות לסבול את הבלגן ולהתאפק מלארוז את הדברים שהתחייבתי למסאבלטת שלי להשאיר לה לבינתיים.
זה כ"כ נכון לי לגור לבד. מרגיש לא אמיתי עדיין למרות שרק על זה אני חושבת כל השבוע. אני לא מצליחה לישון וכואבת לי הבטן 24/7.
למרות שהכל הסתדר מושלם, למעשה. חיפשתי בדיוק יום אחד, חתמתי תוך פחות מ4 שעות על הדירה הראשונה שראיתי, למחרת מצאתי סאבלט, תוך יומיים ההבחורה כבר התייצבה אצלי עם צ'ק, ויש לי שבוע להזרק אצל החבר הכי טוב במרחק שנייה מהקריה עד שאכנס לדירה שלי ב1.10.
וגם עד אז הכל מושלם.
היום הספקתי המון, מחר יש לי חברה, בשבת אני במשרד עם המפקדת שלי מהבוקר כמו שתי צהובות, ואז בערב אני כבר בחוץ.
אני מקבלת סרן ברביעי, המשפחה שלי תגיע וכמה חברים לפחות. המדים יושבים מהמם. אני כ"כ מרוצה מהמייקאובר הקטן שאני עושה עת קבלת הדרגה (והקבע), תכננתי אותו ופינטזתי עליו כל כך הרבה זמן.. השיער השחור, התכשיטים המוזהבים, העקבים האלגנטיים, המדים הכחולים הצמודים..
I look fucking amazing
ובשני אני לילה בבסיס, משמע בשלישי אני בחופש- זמן מצוין לסגור את הכיבוד לטקס.
והלימודים, שכחתי מהלימודים. שמתחילים בכלל בקורס של הצבא ואז כניסה באיחור אופנתי.
מתרגשת בטירוף גם מזה, ומהחדר כושר שארשם אליו סוף סוף.
current mood
צמה, מוזיקה, דרך יפה וחששות מתבקשים
מה עוד?
שנה טובה
fuck yes
כינוי:
parcel
בבלוג זה
בכל הבלוגים
