אני עצמי, ואתם?

קשה לו עם המילים. ולי לפעמים קשה עם ההרגשות. אתמול, כשסוף סוף שכבנו (אחרי כמה ימים שלא), לא יכולתי להתאפק. אמרתי לו שאני אוהבת אותו כל 10 שניות. אני יודעת שזה מכבה אותו, כלומר מוציא אותו מריכוז. הוא יכול לגמור רק בשקט מופתי. אבל לא יכולתי לשלוט על עצמי. הייתי ממש מוצפת. וביקשתי ממנו פעם ראשונה שיזיין אותי. שתפוס לי חזק את הפטמות. רציתי לגמור איתו ביחד. זה עוד לא קרה לנו. אבל כל הדיבורים שלי הוציאו בסוןף את שנינו מהריכוז. ולא הצלחנו לגמור.

ואז זה קרה. פרצתי בבכי עז, חסר מעצורים. בכי כזה שכל הגוף משתתף בו. עם קולות ורעידות גם. עוד מהצהריים הייתה לי הרגשה שזה הולך לקרות. אפילו הזהרתי אוותו שהיום הזה יסתיים בבכי. לא כי קרה משהו. כי אני בחולשה רגשית. בכיתי. בהתחלה רק הגוף בכה ורעד, ורק אחר כך באו הדמעות. הוא חיבק אותי חזק, ושתק. לא נלחץ כבעבר. אולי כי הכנתי אותו. כשדיבר אמר "אף פעם לא ידעתי להתנהל מול דמעות". החזקתי אותו חזק כי החיבוק שלו הספיק לי.

עד כאן הרגשות. כשהגוף נרגע וקיבל את מה שהיה צריך, הראש התעורר והתחיל לעבוד. שאלתי אותו: "למה קשה לך עם המילים"? כבר הרבה זמן שאני אומרת לו מילות אהבה, ואת מילות האהבה "אני אוהבת אותך" כמעט על בסיס יום יומי. הוא לא מצליח להגיד לי אותן. מקסימום שהצלחתי להוציא ממנו זה "גם אני". וזה לא שהוא לא אוהב. המוטו שלו, כמו השיר המקמבאק המתנגן בכל שעה: "אם יש לי אהבה היא תאמר בשקט". ואני יודעת שהוא אוהב. הוא מתנהג את זה. הוא זוגי. הוא רוצה אותי. הוא אומר את זה במילים אחרות: "הפכת לאיבר בגוף שלי". "כל פעם שאני מסיים איתך שיחה אני בתחושה של החמצה, שלא הספקתי להגיד לך הכל".

אני לא  כועסת ולא נעלבת שהוא לא אומר לי את המילים. אני מסוקרנת למה כל כך קשה לו להגיד אותם. הרי זה מה שהוא מרגיש. אתמול כתבתי לו באוטו שאני רוצה כבר לבוא הבייתה ולדעת שהוא שם, או שהוא עוד מעט חוזר. שאני רוצה שהוא יעיר אותי כשהוא נכנס למיטה בשקט. שאני רוצה להתחיל את הבוקר בנשיקת בוקר טוב, ולסיים אותו על הספה כשראשי שעון על כתפו. אהה. התחלנו לחפש דירה.

ניסיתי להסביר לו אתמול, כמה למרות שזה נראה טבעי ופשוט, זה בכלל לא טבעי לי. אמרתי לו שמזמן לא הרגשתי ככה. לא אמרתי לו שאף פעם לא הרגשתי ככה. חשופה, מתמסרת, לא פוחדת ופוחדת ביחד. הרבה תקווה. לפני כמה שבועות אמרתי לו שאנחנו צריכים להיזהר מהתקרה. שאנחנו כל הזמן גבהים, ועוד מעט נקבל מכה. הרי לא יכול להיות שהכל טוב, ובסדר, ורק אהבה, חיבוקים והסכמות. יש בי מקום שמחכה למכה, לנפילה. הקטנה, לא הגדולה. אבל אני קצת מפחדת ממנה.

חוששת מהשיגרה. עוד לא הייתה לנו שיגרה. אנחנו עדיין מתאמצים אחד בשביל השני. אנחנו לא חיים את חיינו אחד לצד השני, אלא אחד בתוך השני. עדיין. וכשנעבור לגור ביחד השיגרה תגיע. הסתמיות, האגביות. הוא אומר שהוא לא מפחד מזה. שהוא בטוח בנו, ויודע שנעבור הכל, גם את המחלוקות שיבואו. הוא מעולה במחלוקות. אנחנו כל כך שונים. אין לו בעיה להתעמת, לעמוד על שלו, גם בתוקפנות. אני לעומתו מתכווצת מעימות. אף פעם לא הייתי טובה בזה. תמיד התכווצתי והלכתי למקום אחר. מאוד ילדה. שנים הפסיכולוגית הראשונה ניסתה לעזור לי למצוא את הילדה שבי. בסוף מצאתי אותה, שנים אחרי. והיום היא באה לבקר. מדי פעם. ואני אוהבת אותה, נותנת לה מקום ומתנהגת אליה יפה.

היה לי קשה להירדם, והשעה הייתה כבר אחרי 2 בחושך. הוא היה מת מעייפות. חיבקתי אותו חזק, ושחררתי אותו לישון. "לילה טוב". נשיקה, ועוד אחת. עם לשון ובלי. ושניה לפני שהוא הסתובב וצנח הוא אמר לי: "גם אני, פי עשרה".

ששי, ספטמבר 2008.