אני לא מבין את זה. אני כל הזמן חושב על דרכים לפגוע בעצמי. ולא סתם פגיעה, אני רוצה לחסל, להשמיד את עצמי. אני כמעט ולא אוכל כלום, גם אם אני מתגלגל מכאבים בבית, אני מנסה לא לאכול ובמקסימום זאת ארוחה אחת ביום. אני לא אוהב את הסבל הזה אבל הוא גורם לי להרגיש שאני עושה את הדבר הנכון, כמו פצע, אם שמים עליו יוד, הוא שורף, מה שאומר שהפצע מתרפא, מה שאומר שזה טוב.
אני גם חושב על דרכים להתאבד, פשוט לסיים את חיי, כל פעם שאני חושב על זה, אני מרגיש רגוע ושליו והרבה יותר שמח. כן, אני יודע, זה מוזר אבל זה נכון. כל מי שאומר שאנשים מתאבדים בגלל שהם לא מוצאים את היעד שלהם בחיים, מדיכאון נפשי, משפחות מצוקה וכל שאר ירקות, צודק אבל לא לגבי. אני יודע מה אני רוצה ומסוגל לעשות בחיים, אני המאושר באדם והמשפחה שלי במצב טוב מאוד (ישתבח שמם). אני פשוט מרגיש טוב עם זה.
לפעמים כשאני עומד לפני מעבר חצייה ומכוניות עוברות, אני אומר לעצמי לקפוץ לשם ופשוט לתת למכוניות לדרוב אותיף שיגמרו אותי וזהו!
אני רוצה לחתוך לעצמי את הוורידים או פשוט לדקור את עצמי למוות, אבל מה שמפחיד אותי פה זה הכאב...
אני חייב להודות שפעם אחת לקחתי כדורים כלשיהם שמצאתי במגירה של דוד שלי ולקחתי כמות די גדולה ובלעתי אותם ומיד הלכתי לישון, בתקווה שאני לא אקום אחר כך, אבל קמתי ואני חייב לומר שלא הרגשתי כלום, ז"א לא התאכזבתי וגם לא הייתי מאושר מזה שאני חי. פשוט אופטימי, יהיו עוד הזדמנויות.
תקראו לי מטורף, תקראו לי פריק, תקראו לי חולה נפש, אבל זה מי ומה שאני. אבל למרות זאת...
אני עדיין לא מבין את זה.
שלכם,
Some_One_Else
בבלוג זה
בכל הבלוגים
