כבר המון זמן שאני צריכה לכתוב את הפוסט הזה...

כבר שמונה חודשים ועשרים ימים שאני מכירה אותך.

כבר שמונה חודשים ועשרים ימים שאתה בין האנשים שהכי יקרים והכי חשובים לי בעולם.

אחד מהאנשים הבאמת, באמת מעטים שאני מסוגלת לספר להם כל דבר, שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות, שהייתי מורידה את הירח בשבילם.

אין לך מושג כמה אתה באמת יקר לי, כמה אתה חשוב לי, כמה אתה ידיד טוב שלי. אחד מהכי טובים.

אני לא אוותר עליך בחיים.

זוכר במוסד, 11.12.07, הפעם הראשונה שפגשתי אותך?

רצתי אליך ריצה שנראתה כמו פאקינג נצח (בטח כי אני שמנה ואחרי ריצה של חצי מטר מתנשפת כמו טומי לפיד אחרי טיפוס של שתי מדרגות), אשכרה קפצתי עליך וחיבקתי אותך איזה שעה...

כל הערב בערך אנסתי אותך, לא האמנתי שאתה לידי בכלל (:

והתמונה שניסינו לצלם בסוף הלילה? אחרי ההדבאנג הרצחני בBETZEFER, כשהראש שלי כמעט נפל מהצוואר, ושנינו יצאנו מעאפנים אבל לא היה לי אכפת כי העיקר שתהיה לי תמונה איתך.

בזמן האחרון התרחקנו ככ הרבה...

אני לא מפסיקה להתגעגע אליך. למה שאתה. למי שאתה.

אנחנו רבים על כל שטות כמו חתול ועכבר. למה?

אני באמת באמת אוהבת אותך הכי שיש.

אני מקווה שברור לך, ששום דבר לא יפריד בינינו, שום דבר לא יגרום לי לרצות לנתק איתך קשר, לא משנה מה יקרה לנו ובינינו וכמה נריב.

(זה כזה עצוב, זה השלב בו מתחילות לעמוד לי דמעות בעיניים)

אתה לא יוצא לי מהראש לשניה. אני מתגעגעת לשיחות איתך, לטלפונים המוזרים AKA "עעע אני אחרי בירה עף לי התחת!" D:

אני מתגעגעת אליך.

...ואתה?