יומני היקר...

היום יש לי יום הולדת. אני בת 31. וכמו כל שנה אני מתחילה את הבוקר בדמעות.

עבר עלי שבוע קשה. פוטרתי מהעבודה, נכשלתי במבחן ונפרדתי מבחור.

לא משנה שציפיתי שיפטרו אותי מהעבודה כי אין כסף, למדתי רק יום אחד למבחן והבחור היה סך הכל קשר של שלוש שבועות.

הכל נראה נורא ביום הולדת.

אנשים מתקשרים להגיד מזל טוב ואני מנסה לא לבכות בטלפון.

אנשים שולחים הודעות בפייסבוק ואני לא באמת רוצה לענות להם.

יום הולדת זה הזמן לעצור ולחשוב על החיים. איפה אני, מה השגתי, מה אני רוצה.

הדבר היחיד שיש לי שאני גאה בו זה המעבר לארה"ב. אבל מה עוד יש לי בחיים?

אין לי אהבה, אין לי עבודה, ואני גרה בעיר הכי יקרה בעולם.

קשה להסתכל על הדברים הטובים, על הטיולים שאני עושה כמעט כל שבוע, על המשפחה והחברים.

אני רואה רק את הרע.

אני בת 31, מובטלת ולבד.

לפני שנה היתה הפעם הראשונה שלא בכיתי ביום הולדת. היה לי יום הולדת מדהים.

חגגתי בהוואי, שבוע חופש עם בארן (האקס), היתה לי עבודה שאהבתי וחברים מדהימים והחיים נראו מושלמים.

לקחנו טיסה במסוק מעל מפלים יפייפיים. סיימנו את הערב במסעדה מדהימה על החוף.

התעוררתי בבוקר עם כל כך הרבה אהבה לחיים. אהבה אליו.

ושנה אחת אחרי החיים נראים הפוכים לחלוטין.

אין לי כלום. אני לבד. והיום הולדת רק מזכיר לי כמה כלום יש לי.