rising from the ashes
|
כינוי:
dona lola בת: 18 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
נובמבר 2008
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2008
 מסר לאומה(לא שהיא מתייחסת ולא שיש כאן מסר). פתאום להבין עד כמה הכתיבה שלי היא אפסית, עד כמה היא ריקה מעצם קיומה,אין שם היגיון,לא סדר ואפילו לא יופי. היא סך הכל ילדה אשר יושבת לה מאחורי מסך לבד או אפשר גם לומר לפני דף לבן ...
להבין שאכן אני עמוקה ברוחי,ואכן בעלת ראייה ארוכת טווח,אך רק בכך היא מסתכמת, וזה מפצה על האשליה שיצרתי ואחרים עזרו לי ליצור עבורי. אותם אנשים,אשר נקראים "השטחיים",הם ואפילו האחד האהוב ביותר פתאום מתגלה שהכל זהו בסך הכל ניסיון לגרום לי להרגיש טוב.
ואולי עדיף לי,ולעוד אחרים שאני אפסיק, ואשאר עם הרעיון שיום אחד אקח את "ספרות" ברצינות ואתקדם בעזרת יכולת השיפוט היוצאת מן הכלל שלי, זאת שמבינה את הנסתר,וזאת שמבקרת את מה שמין הסתם אמור להיות מבוקר. ואולי,דווקא העיתון באמת זוהי עוד אופציה,יש נושא מובא מראש,יש הכל,רק לפתח רעיון.......(זאת רק אפשרות,במקרה של עצלנות).
*(ופתאום ברגע זה,אני רואה את הסדר בדבריי,עד כמה הכל צלול וברור...)
ובחזרה לנושא שלי, אז אני מבינה את הנסתר,אך איש לא מבין את הנסתר שלי, הכל נראה "מעורפל","לא שלם-מחולק"(ציטוט). ולכן אשמור את רגשותיי,ורעיונתיי לי ולמחברתי אשר סובלת מזעקותיי. "החיבורים שלך הם כמו חלקיקי מציאות עגומה שאנחנו חלק ממנה"(ציטוט נוסף,בעל רקע יותר כבד ונטל ריגשי-בדבר רעיונתיי).
*(אין זה פוסט פרידה, זהו פוסט הבהרה.)
| |
|