rising from the ashes
|
 כינוי:
dona lola בת: 18 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 7/2009
בועת זמן שמתנפצת לצד הכאב...
זה מרגיש פתאום שאין טעם להמשיך להילחם.
כל אותם הדברים שעבורם אני עוד עומדת כאן
פתאום מאבדים כל הצדקה וכל הזדמנות להתקיים.
בעיות שלא חודלות להציף את המוח הגם כך חסר מנוחה,
זמן שמתבזבז על מחשבות שלא מועילות לאיש ואף מייסרות.
אהבות שהייתי נותנת עבורם הכל,את כל כולי ומעבר ליכולתיי,
אך פתאום נראה שהזמן שבו אני אמורה להיקבר בשל האהבה
מרחיק עימי לכת,נמוג כאין צורך.
ואילו אני אישית , שריגשותייה אינם מעניינים איש
הייתי מעדיפה לאבד את המעט שיש לי ובי בשביל
לסבול עוד קצת רק מלראות ולדעת שאין לכך עתיד.
וכמה שזה נשמע מגוחך,אך אפילו את הרגשת הסבל
החורך והמכתים בדמו מונעים ממני.
אין גבול למעצורים ואנשים אומרים שהשמיים הם הגבול,
ומסתבר שרק אצלי כל פנטזייה מתנגשת בקיר ברזל
שמין הצפוי בולמת את תחושת העילאות והופכת אותה לעננה שחורה.
והיא רודפת,חסרת מעצורים,מתנקשת בכל חלום,רומסת,מוחקת.
והדעמות,כבר מזמן איבדו ממהותן,הן זולגות ללא הרף,
הן בימים והן בלילות,ביום חורף דוקר,וביום שטוף שמש צחיח.
אין מנוס מהמולקולות המלוחות,הן חוצות אל עבר השפתיים הרעודות.
שפתיים שכבר אין מנסות לחייך,אין מנסות למצא טעם מתוק,
הן רק מיללות מילים ללא צלילים,ושירים ללא מנגינות.
כי הלחן כבה יחד עם הניצוצות שפעם זהרו בעיניי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
