rising from the ashes
|
 כינוי:
dona lola בת: 18 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2009
"הלב שלי חיי את פעימותייך..."
כנראה לא הזמן ולא המרחק לא
יעלימו את הרגשות.
הזמן בסך הכל מדחיק,
והמרחק גורם לגעגוע.
כל פעם שנראה שאתה נעלם מחיי,
פתאום אתה חוזר,ונשמתי,עוצרת כל פעם,מחדש...
אתה רב איתי ונעלם, אתה מחפש אותי וצוחק אליי,
נותן לי להוביל אותך ומוביל אותי.
עכשיו זה יהיה קצת שונה,
אבל עדיין זה יהיה.לא פחות.פשוט שונה.
עייני מרקדות כשאתה נמצא לידי,הן מחפשות,
הן לא נחות.
אני רואה תמונות,סרטונים,דברים שמעלים לי זכרונות מתוקים.
אבל זה כבר לא יהיה כמו פעם,
כי פעם,נשאר פעם...
ואנחנו חיים את ההווה,ולתקן את מה שקרה,זה נראה קצת קשה מידי פתאום.
אני עדיין אוהבת גם מרחוק וגם מקרוב,
הלב שלי חיי את פעימותייך,
גם אם גופי חם על חברייך,ומינייך.
איך פתאום הכל נשכח,כאילו מודחק,
כאילו לא רוצים לזכור,לא רוצים לנסות שוב לחוות,
לא לדבר על זה ולא לדבר בכלל,
לא להיות שם,ולא לרצות אפילו להיות שם.
נשמתי מוצאת שלווה רק ליד נשמתך,
היא המרגיעה ביותר,היא הנזקקת ביותר,
היא זאת שכבר מזמן לא מקשיבה,
מזמן לא מדברת,מזמן כבר לא רוצה להתקיים
שם.וזה כל מה שחסר לי,לתת דרור אל נפשך...
סתם שתדע, אני קצת מוטרדת.
קצת יותר מידי,
עוברת הרבה לאחרונה,
הרבה חרא וסבל לא אנושי.
אבל כמה שאני סובלת
אין מנחם יותר מלהביט בעינייך
ולחכות שאולי יום אחד זה יחזור לקדמותו.
אני מוטרדת,
ואני עדיין אוהבת...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
