rising from the ashes
|
 כינוי:
dona lola בת: 18 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2009
שאלון בגרות הנפש...
אני זוכרת שפעם הייתי ילדה רגילה,
הייתי מחייכת הרבה ולא כי מצחיק לי
פה ושם,הייתי מחייכת כי היה לי טוב.
אני לא אשקר ואומר שהחיים שלי היו
מושלמים,אבל ידעתי שכל דמעה,
וכל דבר שקורה,זה חלק מהחיים.
אז מה קרה היום אני ילדה כל כך שבירה?
למה היום אני מדוכאת כל כך הרבה?
ממתי זה התחיל?
איך קרה שנהייתי מכורה לכאב?
או מכונה להרס עצמי?
אני לא מגזימה,או שאנשים הגזימו בתיאור שלהם.
אולי אני יכולה לשער פה ושם גרסאות
ונוסחאות למשוואה המורכבת הזו של חיי,
אבל אני בחיים לא אמצא תשובה אחת ומספקת.
וכן,אני גם יודעת שאין טעם לחפש אחת,
כי כל דבר הוא עוד סעיף אחד משאלון בגרות
הכי מתסכל ומייגע שהיה יכול להיווצר איי פעם,
שאלון הבגרות הנפשי...
אלו שאלות שיצוצו שוב ושוב בניסוחים שונים,
שאלות שלשעולם לא ימצאו שני אנשים
שדייקו במילם כשענו עליהן.
שאלות כאלו שגורמות לי לתהות ולהתחסר
לתורת האקזטנצילאיזם.
אולי אני מפתחת אפאטיות,
אבל לי זה לא מזיז,
כי אני יודעת שזה לאנשים מסוימים רבים
שהם לא האנשים המסוימים הקרובים
שאני אוהבת ואתן עד בלי סוף בשבילם.
ואיכשהו המחשבה החמימה הזאת לא
מפשירה את מצב רוחי,היא מעלה עווית חיוך
אבל היא לא מנחמת במיוחד,
אולי החרדה מנטישה שגורמת לי להיאחז ברסיסי
הכאב,שלא נותנת לי להיפרד מהחוויות של העבר...
אבל זה זה רק עיניין של אולי...
מה שאני יודעת בטוח,
זה שהשמיים לוחשים לי סוד,
אחד כזה שאיש מלבדי לא ידע עוד לעולם,
אחד כזה שאומר שלא משנה מה,
אסור לוותר.
הו שמיים,אם רק הייתם מבינים...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
