rising from the ashes
|
 כינוי:
dona lola בת: 18 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2010
הכי קל להיות עיוור...
נכון,כל מסע מתחיל בצעד,
אבל אני רוצה להגיע לסופו.
לעשות את אחרוני הצעדים
ולדעת שאין סיבה עוד להצטער.
אבל זה אף פעם לא נגמר,
איפה הוא?קו הסיום,עם הסרטים
הזוהרים,וכל ההמולה שסביבו?
איפה?
היתכן ופספסתי אותו?
או סטיתי מהמסלול?
ואיפה הוא המסלול בכלל,
האם הוא עמיד יותר
כשהוא סלול לאחרים....
האם אני זאת ששוברת אותו
בעזרת הדמעות שמחלישות אותו?
האם אפשר בכלל לקרוא לי אנושית?
כי אם כן,אז תגידו לי את המילה.
אולי אני פשוט לא מספיק בקיאה בשפה.
ושפיות,גם זאת מילה מאוד קשה,
תגדירו לי גם אותה.
כי אני לפי המונחים שלי נעה בינה לבין
האי שפיות דרך האנושות.
אני צריכה להשלים את הפאזל-
אך אבוי-חסרים לי חלקים.
הראייה שלי נחלשת,החמצן שלי אוזל,
הכיור מלא בדם,
ואני עומדת כאן
ובמקום לטפל בעצמי,
נוזפת.
הכי קל להיות עיוור.
הכי קל,לא לראות...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
