| 2/2010
אבא...
זה לא שאני שונה-העולם לא רגיל אליי.
מבחינת העולם אני ילדה קיצונית,
יום עסל ויום באסל.
אבל לא בימים האלו ולא בימים האלו הם לא מבינים,
וכנראה זה כבר גם לא יקרה,שמתחת לשלל
התחפושות שאני מציגה בפניהם מסתתרת לה איי שם
לנה שכזו...
אני לא אפרט עליה,זה לא בכוחי...
"נפש האדם היא כדוגמת כדור הארץ-חצייה יום וחצייה לילה."
אני רוצה להיות אחרת,לא אחרת מבפנים,
אלא לוותר על דפוסים מסוימים בחיי,
ובחיי שאני רוצה,כמהה אפילו.
אבל אין לי כוחות,
ויש אלף ואחד דברים שהייתי רוצה פשוט למחוק...
אני אחרי משמרת ערב,עייפה,
היה לי קטע מוזר היום שהשפיע מאוד
למשך היום.
בזמן ההמתנה לאוטובוס שיקח אותי לעבוד
קלטתי בן אדם,בגילאי ה-40,מתקרב לכיוון שלי
על אופניים מיושנות,ככל שהוא מתקרב אני מזהה
יותר את דמות אבי על פניו,נלחצתי,נתתי לו לחלוף.
(אבא מת בהיותי בת 10).
וברגע שהפנתי את מבטי לריצפה עיניי נעצו בעורב
עצום.
מה שהזכיר לי את סרטי האימה,שבהם יש עורבים
"רעים" או את התעוררות הגופות,או דימויי מוות ודמות שבה
לחיי המשפחה כחלוף השנים.
ראיתי את היום שבו אימא נכנסה בהיסטריה לביצפר לבשר
לי על מות אבי,וראיתי את ההלוויה.
ובכיתי.
בכיתי,כי שנאתי את עצמי באותו הרגע,שכשכל זה קרה
לא חשבתי לרגע שהוא היה אבא שלי,
שנאתי את עצמי על האדישות,
בכיתי גם כי ידעתי שרב האנשים הגיעו מנימוס,
לא כי באמת חוו את האבידה.
ובכיתי,שאני עד היום לא מרגישה בכך אבידה.
עברו שנים מאז,אני כבר ילדה גדולה,
ועדיין לא יכולה להוציא את השינאה שטמונה בי
כלפי המנוח.
ועכשיו בעודי רושמת ונזכרת בחוויה היומית
אני בוכה,כי אני יודעת שאני עדיין לא מסוגלת.
אבא,סלח לי.
אני יודעת שעברו שנים,
אבל אני לא מצליחה להתחרט על כלום,
לא על מותך,ולא על האדישות שלי.
נכון שלפעמים אתה חסר,
ובזמנו נהגתי לתרץ את זה
"לא הוא כבן אדם חסר לי,אלא ההגדרה הזו-אבא-".
אבל אני יודעת שזה שקר גס,כי יש לי דמות
אבהית שמלווה אותי כבר שנים,
והייתה שם בשבילי-תמיד,להבדילך.
ואין לך מושג כמה הוא טוב אליי,
כמה הוא מתעלה עלייך,
וכמה אני מעריכה ואוהבת אותו.
ואתה?
קשה לי לבטא את המילה "אבא"
כשאני חושבת עלייך.
לא הייתה כזה אף פעם.
ולעולם לא אשכח את הדברים שנעשו,
המילים שנאמרו.
אתה הרסת אותי,
הרסת את אמא,
שנים אני חייתי בתחושה שהיא האשמה,
ולא הבנתי עד כמה בעצם היא נלחמה
וחזקה.
היא נלחמה בך,
בשבילי,בשבילה.
בשביל שנוכל להמשיך להיות משפחה
גם אם היא לא שלמה...
הרסת את המשפחה שלי,
שלך,של אמא שלי,
וכמובן שלא נשכח
שאת שלנו.
הרסת תמימות,
גזלת ממני את האפשרויות
הבסיסיות שלי.
(שאותן אני לא מתכוונת לפרט).
הרסת כל דבר שנגעת בו.
אם הייתה בחיים,אני חושבת שהייתי אומרת:תמות.
אבל אתה כבר לא בינינו,לא בין אלו שנושמים והולכים,
ואוהבים.
אני לא יודעת מה אם אחרים,אבל כן,איפשהו אתה קצת בליבי.
יש לי תמונה ,אתה אוחז בגיטרה,עם סיגריה בפה,
כבר שם ניתן לראות את המרמור גועש בתוכך.
כבר שם ניתן לראות את מי שאני היום...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dona lola