rising from the ashes
|
| 2/2010
תחזור..
אני בערך הבן אדם הכי עייף על הפלנטה,אם לא ה-עייף.
אבל אני לא מצליחה להירדם,עם כל העייפות.
ידיד שלי משגע אותי עם הודעות נכנסות במסן,
כל רגע אני קמה לבדוק משהו מפגר אחר שהוא רושם.
ולא מפסיקה לחשוב עליווווו....
אני יכולה להיות הכי אדישה,
הכי לזרוק זין,הכי להתעלם,
לא לראות אותו שבועיים,לשכב עם ידיד שלי,
לעשן עם חברות שלי,אבל זה כבר לא זה.
אני סופרת ימים עד שהוא יגיע,
אני משתגעת כשהוא לא עונה לשיחות,
כשהוא לא מצלצל-אני לא מפסיקה לבהות בטלפון,
כל שיחה שנכנסת..."בטח זה יאן...."...
ובמקרה שלא...אין לי חשק לענות.
אני מחכה לרגע שאראה אותו,
אדביק לו נשיקה,אחבק,
אסתכל בעיניים הכחולות שלו,
אחכה שיזרוק מילה נעימה לאוזן,
אחפור לו את כל החיים שלי,
תמיד יש לי מה לומר לו,גם אם
בדיוק סיימנו לדבר,ואחרי שעה של
חפירות הוא יצלצל שוב,
תמיד יש לי מה לומר,
תמיד,אני אחפש את המילים
גם אם לא,כדי שהשיחה לא תגמר,
כדי לשמוע אותו עוד,להרגיש אותו איכשהו קרוב.
אני יודעת שאתה עלול לקרוא את זה,
אבל אני פשוט לא יכולה למנוע מעצמי
לשרבט את המילים הללו,
הן לוחצות לי,הן פועמות בליבי במנגינות
שכאלו...
לילה טוב לך חייל.
לא נשאר עוד הרבה,
תחזור יפה שלי,
תחזור...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dona lola