rising from the ashes

מתגעגעת לחיי הרווקות,

לשקט הזה שלא דוחף אותך

תמיד למחשבות אסורות,

למעשים שמסובבים את הסכין,

מתגעגעת לפשטות הזאת של היום יום

של להיות לבד,

ולא להתחייב,ולא לאבד את הראש,

ולהיות אני עם כל החבילה,

בלי להחביא,בלי להסתיר,

בלי להיקשר למישהו ,

מתגעגעת לימים שבהם

לא הייתה דמות עם חשיבות

כה רבה עליי,

עם השפעה בעוצמה שכזו.

אבל לבד זה עצוב,

לבד זה חשוף

ללא רובד הגנה,

ללא החום והדאגה.

ללא כלום,לבד!

במשמעות המילה.

אלוהים,אני כל כך אוהבת,

כך כך מכאיבה לי המחשבה

שזה יעלם,שהוא ילך.

יותר מידי דברים על הראש.

דירה,כסף,צבא.

מרחק,פחדים!

פחדים על גבי פחדים!

אני מאבדת את עצמי

בכל הסיפור הזה.

אני פוחדת ...

פוחדת שהוא לא יהיה שם...

זה יכאב...

זה כבר כואב,

רק המחשבה על זה,

רק הגעגוע.

אני מתגעגעת...

אני אוהבת...

אני רוצה...

:(