rising from the ashes

אם טיפת הבנה הייתה,

אם טיפת שפה קצת חמה,

לא זאתי שרק דואגת שהכל

מבחוץ יהיה מושלם,

זאתי שדואגת לתחושות שלך

להיראות כטפילים מופרכים,

אולי לא הייתי נשאבת למקורות אחרים,

לאנשים שהיו איתי בפרקים שונים בחיי,

לאנשים שהיו הכתף שלי וכבר יודעים אותי,

ואולי באמת הייתי מסתפקת רק בך.

אבל לא משנה כמה אני אדבר,

ואבכה על חיי,

נראה כמחסום ענק בין מה שאתה

מאלץ את עצמך לומר,

לבין מה שאולי באמת היה לך לומר.

פחד לומר לי מה אתה מרגיש,

מה נכון לגביי.

מספיק אנשים כבר איבדתי בחיי,

מספיק אנשים החלפתי בשביל להיות

אתך,

מספיק תכונות והרגלים שהיו פעם חלק

בלתי נפרד בחיי שיניתי,והכל רק בשבילך,

בגללך,בזכותך...

אני לא הילדה הקטנה שלך,

אני חלק מהחיים שלך,

תן לי את ההבנה שאני זקוקה לה,

ואת השיקולים השאר נא לי.

תאהב אותי,תתעצבן כשצריך,

אבל לעולם אל תכלא אותי,

אני אש...

החופש הוא האוויר שלי.

ועד שבזיעת אפי הגעתי לחירות,

לא אהבתי אלייך,ולא שלך אליי

לא תיקח ממני את הסגולה הזו שוב.

ילדה של תשוקות ויצרים הייתי,

לא חינוך,לא מרות, לא תמיכה,

כל האופי, וההתנהגות, הם חלק

בלתי נפרד ממה שסיגלתי לעצמי

בכוחותיי.

ראית בי עוד בובה מושלמת,

בחורה גבוהה,רגליים ארוכות,

רזונת כזו מתולתלת מחויכת,

כמובן שהיופי הוא שקרא לך...

והיום...

אני תוהה...האם עדיין אתה מסתכל על גוף

מעורר תאבון,או על אהובתך,מליאת

התובנות האופי...

בובת חוטים,יד מושלת בה לתאוותיה...