rising from the ashes

חג פורים היום,

אני עוברת ברחוב,

ומשום מה לא נראית

לי אווירת חג.

אומנם אני רואה אנשים

מחופשים,מחייכים,

זוגות מאוהבים,

משפחות עם ילדים,

ואפילו כלכלבים קטנים מחופשים.

ועדיין אני לא מאמינה לחיוכים,

לא מאמינה באווירה השמחה.

זה ברור לי שמבעד לכל אותם

החיוכים,

מוחבאים להם כל העוולות,

העצב,משפחות קשיי יום,

בעיות בין-אישים,ואישיות כפרט.

קשה לי להתחבר לכל אלו,

כואב לי להתסכל להם בעיניים,

אני רואה את כאבם,והוא צובט לי.

צובט כי אני יודעת כאב מהו,

ההרגשה של החוסר אונים,

חוסר שייכות.

אין אפשר לצאת לרחוב מחויכים ככה,

ולשכוח מה עובר ביום-יום?

כנראה המסכה הכי טהורה שכולנו שמנו על עצמנו היום-

היא החיוך.