rising from the ashes

והבדידות מכה בי שוב בשעות הלילה המאוחרות,

אני רואה את הגבר שלי ישן,מחייכת והולכת למחשב

לבדוק עידכונים בפייסבוק,

לראות אם משהו השתנה,

והכל אותו הדבר.

העצב מתעתע,הגעגוע לבית הוריי הורג,

הפחד לאבד את הגבר שלי גם כשהוא פה קרוב.

הרצון להיות לו אישה יותר טובה,

להיות בת יותר טובה עם כבוד והערכה באמת להורים,

הרצון לשקם את כל הדברים הטובים שהיו לי בחיים,

ופספסתי...

וכלום לא השתנה,אותם הייסורים,אותן התאוות,

אותן הצלקות שלא נותנות לי לשכוח איזה בן אדם

הייתי לפני שנה,לפני שפתחתי דלת ליחסים,

לפני שנתתי הזדמנות שנייה ללב שלי להתאהב,

להתרפא.

ובעצם,אני יכולה להיות מאושרת מאוד במשך היום,

ובלילה לחזור לדמותי האמיתית ולהבין

שאני עדיין אותה אחת.

בין מילה לחיוך,

בין מבט לליטוף,

ציפורי אהבה שמחייכים

לנו ומזמרים מזמורי אהבה,

מגע ידייך הרך ושפתייך ,

אני בוהה בך ,

ותוהה...