rising from the ashes

לא במובן שלילי, גם לא חיובי בדיוק.

אבל חלק ממני נעלם.

אני מניחה שזאת תוצאה של הלחץ הנפשי 

הרב שאני שרויה בו לאחרונה.

בכל זאת,לא קל להתמודד בשיגרת יום יום

עם אנשים בגיל השלישי, לשמוע את זעקותיהם,

לחוש את כאבם, לדעת שהמדינה הזו יכלה לעשות

קצת מעבר ובמקום לחשוב על אלו שבנו את המדינה

והביאו אותנו לעולם הזה,

המדינה מעדיפה להשקיע את כספה בדברים אחרים...

הכל אומרים לי שאני לוקחת את העבודה יותר מדי אישי,

שאני מתעצבנת על דברים שהם לא בסמכותי,

אך אני יודעת שמה שגורם למחשבות האלו היא החרדה

שחלילה יום אחד אלו יהיו הזקנים שלי,

שיצטרכו להמתין שעות על גבי שעות בשביל לקבל את

התרופה שתוכל להעניק לי עוד קצת זמן איתם.

הרפואה בארץ אומנם נורא מתקדמת,

אך כל הפרוצדורה בה על הפנים.

סדר העדיפויות הזה...אחח סדר העדיפויות הזה...

ובאופן כללי, עוד הרבה מחשבות טורדניות שמפריעות

לי ביום-יום.

חרדות, געגוע, המחשבה על הזמן האבוד,

הרצון להתקדם, זוגיות...

אני תוהה עם עצמי האם כל אלו מחשבות אופייניות

לבני גילי,

והרבה פעמים אני מסתכלת על חברים לשכבה 

ורואה פער עצום ביני לבינם,

בחשיבה, בסגנון חיים, בקבלת הדברים כפי שהם

על פני השטח, 

דברים שהם עדיין מתרגשים מהם ולא מבינים

שכאלו הם החיים...

מהרגע בעצם שבו פיתחתי את העצמאות שלי,

כל הקשרים החדשים שיצרתי עם אנשים שגדולים

ממני בכמה שנים טובות.

ובכלל, לאחרונה אני חשה בשינוי דראסטי

בהתנהגות שלי, במי שאני הופכת להיות.

אני מרגישה אדם אחר לגמרי.

לא אותה לנה שנהגתי להיות עד כתמול שלשום,

ואני מדברת על תקופת זמן של כחודשיים-שלושה האחרונים,

לא שנים...

משהו בקופסה הזו, בתכנות שלי -שונה.

אולי זאת הסביבת עבודה,

אולי הגבר החדש בחיי שאני עוד לא למדתי לאכול אותו,

אולי החששות למשפחה שלי ולטיב הקשר איתם,

אני לא יכולה לשים אצבע מאשימה על אחד הדברים,

אני מניחה שזוהי תוצאה של כולם יחד.

לא יודעת לומר איך אני מרגישה,

לא הייתי מגדירה את זה כעצב,

זאת מין ריקנות לא ריקה בכלל.

לא ריקה, כי אני מרגישה מלאת

תוכן ודעות יותר מאי פעם,

אבל אני רחוקה מלומר כרגע

שאני מאושרת...