rising from the ashes

הפכתי ניצבת בסרט על חיי,

מהלכת בין האנשים,בלתי נראית,

הקיצוניות הזו שבא אני יכולה להיות שמחה

ובלי לשים לב, אני הופכת למפלצת הירוקה והגדולה

הזו שרוטנת כל היום, כועסת אלוהים יודע על מה ועל מי.

אולי על עצמי, בעיקר על עצמי, הבחירות שלי,

הפחדנית שהפכתי להיות, באיזשהו מקום ביטלתי את עצמי.

המחשבה על החיים שהיו לי כשעוד הייתי בקן של ההורים,

ועל השינאה שפיתחתי אליהם ,

ועל כמה כל זה פוגע בי היום.

הגעגועים.

מפחיד לגלות פתאום כמה שהחיים היו יכולים להיות פשוטים,

וכמה אני התיימרתי להפוך אותם לעבודת פרך.

הגועל הזה שאני מרגישה כשאני חושבת שככה עזבתי.

המחשבה שאני נותנת לו לדרוך עליי ועדיין להיות איתו,

מתי בדיוק קרה הרגע שבו איבדתי את המושכות,

שבו איבדתי את השליטה.

זה לא היה אמור להיות ככה, לא היה אמור להתפתח.

דרכו של עולם כנראה, להראות לי איך נהגתי אני כלפי האחרים.

אם כי באיזשהו מקום זה הרגיש לי כל כך נכון ומוצדק,

כי הם פגעו בי.

פיזית, נפשית,

בעיקר נפשית.

חלקם הותירו צלקות שעד היום מזכירות לי איך

בכיתי באותם ימים.

מותשת, זמן רב שלא ישנתי בלילות, מעל שנה,

הלילה זה היה שונה,

הלילה היה חיבור ביני לבין המיטה שלי,

שלא היה מקום לאף בן אדם שיצליח להפריד 

ביני לבין המיטה שלי...

עד שעת הבוקר המוקדמת\ הרצון לרוקן את השלפוחית חמת המזג שלי.

ובעוד אני רושמת את השורות האלו,

אני נופלת בחזרה לשינה.

לאילו ההולכים לישון, לילה טוב.

לאלו המתעוררים לעוד יום שיגרתי וחסר כל מוטיבציה או רצון:

שיהיה בוקר טוב, ויעלה לנו חיוך.

וסתם כי זה נחמד, משהו החליט לעבור על כמה החודשים האחרונים אצלי

בבלוג, זה נחמד... :)