rising from the ashes

קל כל כך למצא מגרעות בסובבים, לחפש סיבות למה כל האנשים כל כך דפוקים,

ולמה הם לא מתאמים לי, ולמה לא להיות בחברתם.

קשה, זה להבין שבעצם איפשהו אני לא מתאימה עם היצר ההרפתקני ,

אז אני מתחילה לייצר בעיות.

קשה עוד יותר, זה להבין כמה בעצם אני מאבדת שליטה על הרגשות שלי.

כמה שהכעס יכול להתפרץ ללא כל סכר, כמה שכשאני כועסת אין גבול ואין שליטה,

הר געש-רק מחכה שמשהו יעשה את הטעות הזאת שתגרום לכל הלבה לצאת החוצה.

כמה כשעצוב לי העולם סביבי קורס, וכולם לא בסדר, כולם מחפשים להתנכר אלי.

כמה שהלבד שאני לא יכולה לחיות בלעדיו, לרגעים יכול להפוך לסיוט הכי מר שלי,

ולהיות האויב המכניע, כאב כל כך מתוק.

ופתאום אני מגלה שאני בעזרת אצבע נורא קטנה יכולה לסובב את הכל,

ולגרום להם לעשות את מה שאני שונאת שהם עושים-רק כי עכשיו זה טוב לי!

איפה הגבול הדק בין אגונצנטריות לבין נפש לא בריאה,

הגבול בין הצחוק המתגלגל לדמעות,

הגבול בין הרצון לעמוד על צוק ולצעוק שאני מאושרת,אני חופשיה,

טוב לי ואני רוצה שכולם ידעו על כך,

לבין לעצור את עצמך מלקפוץ מאותו הצוק שחלקת בו את הרגעים הכי 

יפים שלך.

בין ההמון ללבד, בין הלבד הנעים ללבד הצורם.