 כינוי:
dona lola בת: 18 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2007
רסיסים של אכזבה
הגעתי לסיטואציה לא נוחה עם עצמי,
לא טוב לי כפי שאני,משהו בי פגום,
ואין לי מושג מה.
החוסר איכפתיות שלי כלפיי אנשים מסויימים,
וכלפי עצמי.
האיכפתיות שפתחתי לאנשים אחרים,לסביבה.
אי הרצון לעסוק בתחומים שפעם נורא אהבתי,
אי הרצון לדבר,פשוט לשתוק שתיקות ארוכות,
חוסר יכולת להקשיב לאנשים המבקשים זאת ממני,
הגועליות שאני משדרת לאנשים שלא מגיע להם.
האנטי שמשתלט עליי,האופי,חוט המחשבה,הסביבה שאני מושפעת מימנה,
(משפחה,חברים,פנימיה).
השקר שאני מגלגלת כל יום,כמה שאני שמחה,וכמה שטוב לי,
כאשר בעצם מבפנים אני מרגישה חלולה,ריקנות.
האטימות שפתחתי,לא מדברת עם חברות שחשובות לי,
לא בוטחת כבר באף אחד,אפילו לא בעצמי.
מראה להם שאני משפרת,לא מזיקה לעצמי יותר,
כשבעצם אני אכולת רחמים עצמיים.
העייפות שמונעת ממני את כל זה.
עצבנות,אדישות,אגרסיביות מטורפת.
המבטים שאוכלים אותי איתם אותם האנשים,
שבעצם קרובים לי ולאט לאט אני מאבדת,
המבטים הקרים,המפוחדים,אולי זה בעצם
מה שאוטם אותי מפניהם של אלה.
הרי בסופו של דבר אני בן אדם,
וכל בן אדם זקוק לתמיכה,
ברמה שלו.
ואני דוחקת.
הרגשת חנק,
הרגשת ריקבון,
אני חסרת תועלת,
העולם גם ככה מופנם,
לא משנה המעשים לא משנה כלום בעצם,
אנשים חיים על סטיגמות,שיפוטים לא רצויים.
המילים כבר מזמן איבדו ערך,
מהות החיים היום אינה כפי שהייתה פעם,
אנשים רואים הכל בצורה שונה,
לא מתרגשים מדברים אמיתיים,
עסוקים רק בעצמם.
קטע שכתבתי ב11.11:
שוב:
שוב זה קורה לי,
שוב כואב לי מבפנים,
ושוב מציק לי,מעיק.
זה יותר חזק מהצחוק,
והצחוק זאת אני.
איני מרגישה בטוב שמסביבי,
איני מרגישה ברוע המתפשט
איני מרגישה כנאה כלל.
חיה מבחוץ,מתה מבפנים.
כמו צמח,המקשט עם יופיו,
איך אין לא שום יתרון מעבר.
כך גם אני כישלון מהלך.
אין שום יתרון,תשלימי עם זה כבר,
משננת לעצמי מחדש.
אך זה לא עוזר,כי אני מתאמת למצא,
אך היכן להתחיל בחיפושים,
אם גם הכל מסביב,נראה לי מופשט וחסר ערך.
אין טעם עכשיו לחפש ריגושים,
כי אני היום,שוב,לא מתרגשת,
היו ימים...אך הם עברו.
שקט ורועש ו זמנית,
לא מצליחה להתרכז בדבר.
הניסיון לסדר את מחשבותיי מתיש,
אפילו עכשיו,כאשר כותבת אני,
לא מצליחה להבין.
כותבת לי לדעת למה.
זה עצוב זה מדכא.
ההשתוקקות של האנשים לחפש אחר האושר,הריגושים,
הדיבוק הזה,אולי זה בעצם מה שמונע מאיתנו למצא את זה.
כי זה מוחבא טוב כל כך,שרק מי שלא באמת מנסה למצא אלא חיי את חייו
בלי להביט בכל הפגמים,ימצא את זה.
כי כנראה באותם הריגושים ישנם דברים שלא מתאימים לאנשים
שנכנסים לפרטי שוליים,אלא לאנשים הנכונים,
הנכונים כלומר אלו שלא איכפת להם לטעום מהכל,
להנות,לסבול,הרי בסופו של דבר ,
האושר מלווה בסבל.
ואם לא נסבול לא נהיה מאושרים.
ואם תחפשו רק תאושר אתם לא באמת פתוחים אליו.
ולמרות כל ההבנות שאלו,שאני כותבת פה,ומציבה לעצמי.
אני לא אחת מאלה,כי אני לרוע המזל אחת מאלו שמשתוקקים למצא אותו.
ולא מחכים ...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
