rising from the ashes

להבין אותה,

היא אומרת לי שהיא לא רוצה לחשוב בשמי יותר

אך זה מה שהיא עשתה במשך 16 וחצי השנים שאני זוכרת את עצמי.

וממשיכה זאת באמירות המוזרות שלה.

נותנת לי לבחור וגוזלת ממני את זכות הבחירה.

אומרת שהיא רק רוצה לטובתי,

אך הורסת לי את כל מה שאני בונה.

אולי עם קצת פירוט.

אז אני גרה עכשיו בעיר הרביעית שלי.

כל פעם שאני יוצרת לי חברויות חדשות ומתחילה

להתסגל במוסד החינוכי בו אני נמצאת הם מחליטים להמשיך הלאה

ולהשאיר הכל מאחור.

ספגתי הכל,קיבלתי בשקט,לאט לאט נפצעתי.

עברתי בתי ספר,הגעתי בסופו של דבר לפיתרון שלי

המקום בו שרדתי,הפינה החמה שלי הפנימיה.

רחוק ממנה,מחבר שלה,מהריבים והרצח שהיה יכול לבוא בסוף פסוק.

שנתיים הפקתי את מירב ההנאה שהייתי יכולה לקבל במוסד זה,

עד שנכנסתי לנשמת העיר שלי,שהייתה חבריי.

מצאתי את עצמי יוצאת כל יום עושה שטויות מצחיקה,צוחקת

מלכת הבנים(הבת היחידה בחבר'ה שלי) שותים מעשנים,

היינו מבזבזים זמן על גבי זמן רק בשטויות בלי לתת חשבון  על כלום.

ומכאן לא יכולתי עוד לסבול את השהייה שלי במסגרת הניתנה לי ע"י ההורים,

כמה שהם רצו שאעזוב אני לא רציתי וכאשר רציתי הם שינו את דעתם באמירה

"את חוזרת לפנימיה ולא מעניין אותי כמה את לא רוצה ככה לפחות לא תעבירי את הזמן

בלחמם את המיטה לבזבז כסף על שתייה וסיגריות בלי שאף אחד יפקח עלייך,ובנוסף לזה את מפסיקה לעשן"

ואני נותרתי שם,מעשנת שותה,מתבזבת לא לומדת.

יורי,חמשת החודשים הכי טובים שרק יכולתי לדמיין לעצמי,או לא,אחרי מה שעברנו

בכדי להיות יחד אולי לא בדיוק ככה ראיתי את זה,אולי מה שיש אפילו יותר טוב מהמצופה,

ואולי מגיע לי ומגיע לו אחרי כל החרא שאכלנו בחיינו כל אחד מצדו שלו.

והנה פה אנחנו עוברים שוב הפעם דירה,מחדרה ליפו,פאק לא יכולתם לחשוב על משהו טוב יותר?!

בסדר קיבלתי את זה איכשהו(בהתראה של שבוע זה היה נראה לי יותר אבוד מכרגיל).

אך עד היום אני לא מוכנה לתת לעצמי לאהוב את המקום הוא נחמד והכל,

אך כאב לי הפעם יותר מתמיד לאבד את העיר שלי.

כאב לי,אך לא רק בגלל האנשים שבניתי את עצמי סביבם,

אלא על המחסור במקום קטן.

אני אף פעם לא אהבתי ערים,במיוחד לא גדולות כתל-אביב.

תמיד חלמתי לחזור לפרדס-חנה,אך נתקעתי בחדרה ואני שמחה שכך היה

אך הבנתי את זה רק לאחר שעזבתי ליפו."תמיד מעריכים משהו אחרי שמאבדים אותו"

עכשיו לאחר מחצית בכיתה י' וראיית ההתדרדרות שלקיתי בה

שניתן לראות אותה אולי בטענת צוות הכפר שאני לוקה בבעיית קשב וריכוז,

ואולי כל מצבי נפשי שלא שלווה לה כבר זמן לא קצר,וכל הכח שלי אוזל בניסיון לרפא אותה,

ואולי סתם עצלנות,אין לדעת.

בכל אופן הגעתי למסקנה שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים(לא שלא הגעתי למסקנה הזאת בעבר כמה וכמה פעמים)

אך אין לי כלים.

חשבתי לעבור שנה הבאה לבית ספר רגיל,משום שאין לי כח להתמודד יותר עם העובדת הסוציאלית,

הצוות,המורים,החניכים,כשכולם בוהים וחופשי שאיני בריאה בנפשי,שמשהו אצלי משובש,

אבל אז הגעתי למסקנה שזה הולך לדפוק אותי בבגרויות(ממש חזק<בעקבות זה שיש מקצועות שאיני למדתי או למדתי שיש או אין בבית אליו אלך>)

דוד שלי דבר אליה והיא בחרה לתת את זכות הבחירה של להישאר או לא לי,

לא הספקתי לענות לה (בגלל הססנות יתר)והיא החליטה בשבילי:

"את עוברת לבית ספר רגיל או נושרת והולכת לעבוד..."

למה זה היה ?שוב להראות לי מי את לעומתי?לרמוס לי את החלומות?

את עוד בוחרת בשבילי אם אני אלמד מה שבאמת מעסיק אותי או לא...

עכשיו לא מפריעה לי מבחינה חברתית לעבור בית ספר,כי גיליתי בי תכונה חדשה,

אני לא בנויה לסביבה,

יותר קל לי להיות לבד,זאבה בודדה בעלת כח מהטבע,מלמעלה,וכל השאר הכבשים

שנוטים ללכת אחרי הרועה,שטופות מוח,לא שאני לא רוקמת קשרים חברתיים אני כן,

אך איני מתמסרת אליהם ונותנת לצד השני להבין זאת מראש,וטוב לי עם זה.

בדיבעד,פעם חשבתי שאם אאבד את החברים שלי יהיה לי רע,והיום אני אפילו לא קוראת לזה אבדה.

אני בניתי לי חיים חברתיים ורומנטיים בחדרה

היא הרסה לי והביאה אותי ליפו.

אני בניתי לי מסלול להאבקות בחולשה שלי הלימודים,

והיא פשוט דרכה על הכביש עוד לפני שהזפת יתייבשה.

יש לי בעיות אזרחות,שאני אתחתן בגיל 18?!?!את השתגעגת לגמרי?

זה התירוץ העלוב שלך?

או שאת מתחתנת או עוברת לבית ספר שבו תוכלי להמשיך ללמוד אחרי יב' כדי שלא יעיפו אותך מהארץ?

למה?כי אני לא דואגת לפנות למשרד הפנים,אז הנה אני השבוע אקבע לי תור.

ואם אני יכולה לברוח מהתגלמות הרוע שאת היא בחתונה שתהרוס לי ת'חיים אני אבחר בחתונה,

כי בלאו הכי את הרסת לי המון.

את,חבר שלך,הגרוש שלך(שבזמנו קראתי לו אבא)

זמנו תם.

אני לא מאמינה שלאחר שלמדתי להעריך אותך ולאהוב,

אז יש סכנה שהאהבה תתערב לי כעת עם השנאה שוב,

כי את תמיד חוזרת על הטעויות שלך,

ולא מקשיבה.

ועכשיו הברירה שלי,

אני,את?

פנימיה\בית ספר רגיל?

בית ספר\עבודה?

ואם כי אבחר לנשור,את לא תתני לי,הלא אני מכירה אותך?

אז למה הדיבורים?לעשות הרע ברגשות שנינו?

את נהנית להיות רעה,ובדרכך אני אחרייך,כך אמרו לי רבים,

ואני רק מתחילה לפקוח עיניים ולהבין שיותר ירשתי ממך מאשר מהבן זונה שזיין אותך!

האאאאאאאאאאא.איזה הקלה.

לעלות למקום גבוה גבוה,

ובעזרת הקול שלי,

לצרוח שאני אוהבת.

כמו הים הגדול שטיילנו בו,

כך גם אהבתי אליו.

אני כבר לא לבד,

הוא פה איתי.

אני לא לבד,

הוא לצידי.

יורי,אני עברתי איתו הרבה,וכך גם בשבילו.

אולי ממנו הכל התחיל?

הרי אני שונה.אני לא אותה אחת שהייתי לפני שפגשתי בו.

אם לא היינו יחד גם לא הייתי מי שאני היום.

הכאב שהוא גרם לי עזר לי להתחבר יותר לצדדים בי שלא הכרתי,

למדתי ממנו הרבה,והיופי של היום רק מוסיף לי ומוסיף.

אני מוצאת בקשר הזה משהו חזק ומיוחד שלא חשתי בו לפני,

חוץ מהאהבה,זה הרי כבר ברור.

אני מצאתי בו ידיד שאפשר לחפור לו והוא יבין,

ולא פשוט להבין אותי,ושוב אולי אם לא הייתי מכירה אותי

לא הייתי אפילו עם הצד המחשבתי הזה,והייתי פחות מתוסבכת?

או שאולי תמיד הייתי כך ולא שמתי לב למי אני ...

או שאולי זה כן המ שירשתי מאבי...

בכל אופן,זאת לא הפואנטה.

הפואנטה היא שבכל אופן זה לא משנה,

כי אני כבר לא זוכרת את עצמי,האופי שלי נחרט בזכרוני מעורפל

לפני שהכרתי בו.

ואולי הוא אכן החבל שמשך אותי מהבוץ התובעני בו שרעתי למשך המון זמן.

ואולי לא....

אני חייבת לחיות בצל השתיקות?

אני חייבת לחיות בצל כאבם?

אני חייבת לחיות?

אני חייבת?

כואב לי ואני שמחה,

כואב לי בגללם.

אם להם רע והם שותקים...

אני רואה בעיניים את כאבם...

אני רואה אני שומעת  אך לא יכולה לעשות כלום.

היא,מתעלמת ממנה,דוחקת אותי,פוחדת ממני,

שפגעתי בה,שאיכזבתי אותה,שאני לא מי שהיא חשבה,

שאיני זקוקה לה עוד.אך היא אינה מבינה שאם הזמן אני זקוקה לה פחות והיא לא יותר אך היא לא מקבלת את זה כך.

הוא,שומר את האכבות לעצמו,ואני רואה...אך בגלל הסודיות אין בכחי להתערב,

כי אז יכאב לשנינו,כל אחד והסודות שלו.הרגע ממנו פחדתי.

שתיקה אפלה.