rising from the ashes

הפכתי ניצבת בסרט על חיי,

מהלכת בין האנשים,בלתי נראית,

הקיצוניות הזו שבא אני יכולה להיות שמחה

ובלי לשים לב, אני הופכת למפלצת הירוקה והגדולה

הזו שרוטנת כל היום, כועסת אלוהים יודע על מה ועל מי.

אולי על עצמי, בעיקר על עצמי, הבחירות שלי,

הפחדנית שהפכתי להיות, באיזשהו מקום ביטלתי את עצמי.

המחשבה על החיים שהיו לי כשעוד הייתי בקן של ההורים,

ועל השינאה שפיתחתי אליהם ,

ועל כמה כל זה פוגע בי היום.

הגעגועים.

מפחיד לגלות פתאום כמה שהחיים היו יכולים להיות פשוטים,

וכמה אני התיימרתי להפוך אותם לעבודת פרך.

הגועל הזה שאני מרגישה כשאני חושבת שככה עזבתי.

המחשבה שאני נותנת לו לדרוך עליי ועדיין להיות איתו,

מתי בדיוק קרה הרגע שבו איבדתי את המושכות,

שבו איבדתי את השליטה.

זה לא היה אמור להיות ככה, לא היה אמור להתפתח.

דרכו של עולם כנראה, להראות לי איך נהגתי אני כלפי האחרים.

אם כי באיזשהו מקום זה הרגיש לי כל כך נכון ומוצדק,

כי הם פגעו בי.

פיזית, נפשית,

בעיקר נפשית.

חלקם הותירו צלקות שעד היום מזכירות לי איך

בכיתי באותם ימים.

מותשת, זמן רב שלא ישנתי בלילות, מעל שנה,

הלילה זה היה שונה,

הלילה היה חיבור ביני לבין המיטה שלי,

שלא היה מקום לאף בן אדם שיצליח להפריד 

ביני לבין המיטה שלי...

עד שעת הבוקר המוקדמת\ הרצון לרוקן את השלפוחית חמת המזג שלי.

ובעוד אני רושמת את השורות האלו,

אני נופלת בחזרה לשינה.

לאילו ההולכים לישון, לילה טוב.

לאלו המתעוררים לעוד יום שיגרתי וחסר כל מוטיבציה או רצון:

שיהיה בוקר טוב, ויעלה לנו חיוך.

וסתם כי זה נחמד, משהו החליט לעבור על כמה החודשים האחרונים אצלי

בבלוג, זה נחמד... :)

וואו,אני לא מאמינה שכבר חלפו למעלה משנה וחצי,

ולא ראיתי אותך,ולא שמעתי ממך.

בגיל ההתבגרות,הלא רחוק ממני,

נהגתי לשים אצבע מאשימה עלייך,

כך היה לי יותר קל להבין את המגרעות של שנינו.

זה לא שאני הייתי יותר טובה,או חס וחלילה אפילו בסדר.

ובכל זאת,המחשבה הזו שאת יותר מבוגרת,

והרצון תמיד לראות אותך גם מתבגרת,

שאם הזמן כבר לא האמנתי שזה יקרה.

הייתי קוראת לך מקובעת.

אולי טעיתי,אבל זה הרושם שקיבלתי.

אבל לא משנה מאיזה צד העוול נגרם,

העיקר הוא שזה קרה.

הנתק הזה.

מתרגלים אליו-זה נכון.

אבל זה לא עושה את החוויה לקלה יותר.

כיום הפנמתי דברים ביני לבין עצמי,

אני יכולה להבין מאיפה הגיעו כל אותן ההתפרצויות,

כל אותן הדמעות,וההטחות.

אני יכולה להבין שגם עלייך עברו חיים לא פשוטים,

אפשר לומר טראומות בדרכים שעליהן היית.

זה לא הופך את זה למוצדק,

זאת פשוט הדרך שלי להבין אותך יותר.

סלחתי לך מזמן,הלוואי ויכולתי גם לשכוח.

לחשוב שבעבר חשבתי שלסלוח זה קשה...

וואו זה אפילו לא משתווה לזיכרון המר שלי

מהימים שעוד היינו שם שנינו.

החיים ביגרו אותי מוקדם מין הצפוי,

דרכו של עולם,אל תנסי להבין,

אפילו אני במסע המפרך שהיה לי

הפסקתי לנסות.

והבגרות הזו היא שמובילה אותי היום

לכתוב את מה שאני כותבת...

זה לא פשוט לי בכלל.

הדחקתי את המחשבות האלו זמן רב,

רב מדי...

כל כך רב שהיום אפילו קשה לי להתבטא,

להסביר את מה שעובר עליי,

גם הידיעה שאת לא באמת הולכת לקרוא את זה,

לא מקלה עליי.

זאת פשוט את.

היום אני יודעת שאני יכולה להכיל אותך,

אבל אני פוחדת לנסות.

פוחדת מההתמודדות אתך,

מהדרך שבה תגיבי שאני אשתלב

שוב פתאום בחייך.

לפעמים אני תוהה,האם גם את מקדישה לי

זמן אצלך בראש...

אני מעדיפה לא לדעת אפילו את התשובה,

כי אני יודעת שכן,אבל השאלה היא האם 

המחשבות הן בריאות כפי ששלי היום,

או כפי שהיו לפני מעל שנה וחצי,

כשברחתי מהקן שלך בסערה,

מבולבלת,ילדה בוגרת.

אבל אפילו בשביל הבוגרת שכבר הייתי אז,

עדיין הייתי ילדה בגיל.

קשה לי להאמין שאת ראית בי בוגרת,

ראית בי צל.צל של משהו שהחלטת להכניס

לחייך מהסיבות הלא נכונות,

והתחרטת.בגדול.

כל גיל הנערות שלי ייחלתי שיום יבוא

ותתנערי מין העבר,אבל זה לא קרה...

יש לי כל כך הרבה לומר לך,

כל כך הרבה לשתף,

רציתי שתדעי שעברתי את התקופה השחורה.

והיום אני לא פוחדת להתמודד מול המצבי רוח שלי,

אני חושבת שלמדתי מי הם האנשים שפה בשבילי,

ויש לי כלים להתמודד.לא במאה אחוז,

זה הרי יהיה שקרי לומר ששלומי מצוין.

אבל יותר טוב,הרבה יותר טוב.

למדתי לחייך.

אני רוצה שגם את תלמדי.

אני רוצה שתתני לי להיות לידך,

בלי תנאים,לקבל אותי עם כל המגרעות,

לחבק כצריך,לנזוף לפעמים,

זה בסדר,יותר מבסדר,זאת העבודה שלך איתי.

גם כשאני אהיה בגיל יותר מבוגר,

ותהיה לי עבודה מסודרת,ובית ומשפחה,

זאת תמיד תהיה העבודה שלך.

הורות זאת עבודה לכל החיים,

עם התחייבות אינסופית.

אני מעדיפה שלא להמשיך,

כי המילים האלו לא יגמרו בקרוב,

לא פה לא היום,

פשוט היום הרשתי לעצמי קצת לשתף...

לילה טוב לך,אמא...