rising from the ashes

וואו,

אני יושבת ושומעת דיכאון..

אני לא יודעת עם זאת ההשפעה

של הסטלה או הדאון שאחרי.

איך הגעתי למצב שאני שומעת

שירים וחושבת עליו-בסטלה כזו נעימה 

וכואבת.

לא יודעת מה מרגש אותי יותר,

הפחד לקחת את הסיכון הזה,

או ההתרגשות מהזמן בו אני באמת אתך.

"האם ליבך מחסיר פעימה"....

אם רק היית מבין עד כמה...

זה לא כיף להתגגע בסטלה...

זה הגיוני בכלל המצב הזה?

עזבת את המיטה רק לפני שעה,

וכבר היא מרגישה לי ריקה ומנוכרת...

משהו בה חסר,

מישהו,אם לדייק.

מישהו מיוחד ניתן אפילו לומר.

שתהיה לנו שבת שלום :)