rising from the ashes

כל כך הרבה דברים.

שטויות.

בחיים,הכל עובר.

נפלתי,אז אני אקום,

לא עכשיו,לא היום,

אולי עוד שנה,אולי עוד חמש.

כי הרבה יותר נח לחיות את הרגע,

לא להסתכל קדימה,לא לשאוף,

חוסר אמביציה?

אפשר לחשוב...

כבר מתפוצץ לי הראש,

אני עייפה מדי בשביל להיות,

אבל זה בסדר,

זה לא שאני אקפוץ עכשיו מצוק,

אסור לי,

לא כי  אני מוכנה להלחם אפילו,

פשוט אסור.

אין לזה הסבר מתוחכם או דתי,

אולי אפילו אין לזה הסבר של ממש...

פשוט אסור.

מזכיר לי את טקס כריתת הדגדגן של הערביות,

משהו שם קבע שאסור להן להנות.

ככה גם לי,

אסור לחיות.

אסור גם למות.

מותר להתקיים,אך בלי טיפת אמונה,

בלי טיפת אהבה,

בשביל מה?

גם ככה כבר אין זיכרון...

נעלמת בתוך עננה סבוכה,

מנסה טיפה להבין,

לנסות,לראות אולי איפה טעיתי.

אבל החיים ממשיכים לחלוף,

לפה או לשם,

זה לא חשוב.

רגשות ומחשבות כבר מזמן

איבדו מהערך שלהן,

שום דבר כבר אינו חשוב,

הכל טפל,

פרט שולי.

אז רע לי...

החיים ממשיכים ללכת.

זה שאני אחייך לא יאט אותם

בשביל לתקן טעויות,

אין טעם גם לנסות.

אם לא הטעויות האלו,

כנראה עכשיו הייתי מספרת לכם

על "השופינג" שלי,

אבל עם כל הכאב שבדבר...

אני קצת יותר מעוד בחורה ,

אני אדם!

אורגניזם-חי ונושם,

מרגיש,

כואב.