 כינוי:
dona lola בת: 18 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2008
את סתם כלבה
יש לי דחף לכתוב,להוציא.
אך המועקה שבלב חוסמת את המילים.
אין מה לומר.
***
"והשתיקות ממשיכות להתמוסס בין המילים,
והמילים ממשיכות להתמוסס בין השתיקות.
אחרי הכל הרגשות מתבטאות דרך מילים ושתיקות.
ולפעמים השתיקות מחליפות מילים נצרכות".
חרש חרש הלב בוכה.
מחריש אוזניים מרב זעקות.
חלש הוא,חלש,
עוד שניה נודם...
לא אספוג עוד עלבונות,
אני יוצאת ומצהירה.
את כבר לא תשקיטי אותי...
אני עכשיו ,גדולה,
ואת סתם כלבה.
| |
סיוט\חלום?דימיון\היגיון?
ובעשן הסיגריות היוצא לי מהפה
אני רואה ילדה קטנה ומפוחדת.
היא רואה הכל שונה,
היא שונה בעצמה.
היא בודדה.
חייה נמשכים ונסחפים אחר סיוט אשר נבחר להיות
לה למציאות עגומה.
היא לא מוכנה לצאת מהסיוט הזה,
היא נהנית מכל הכאב,
הכעס שגורר אותה לזעם,
הזעם שמוביל אותה לברכות דם
שהיא כה אוהבת לשחות בהן.
או שמה היא לא נהנית מהכאב,
היא הרגילה עצמה לכאוב ולסבול.
כך היה וכך יש.
עד מתי?
היא חסרת ישוע,
אין בכחה להתמודד מול העולם,
היא בוחרת להכנע ליסורים,לזעקות ליבה,
לעומק הבנתה,לריקנות שבה.
היא שוררת תוך פחד,
פחד הנובע מחוסר ריסון...
למה?למה היא בוחרת לה חיים שכשאלו?
היא נפלה לתהום.
היא מאמינה לקנאים.
היא,אותה אחת שאני רואה
בזמן שאני מחזיקה את הסיגריה
שהורסת אותי לאט לאט.
כי רק איתה,היא נותנת לה מרגוע,
זמן למחשבות לפרןץ החוצה.
אני חלשה נפשית,
אני קורסת.
אני מתעוותת,
אני זועמת.
זעם כה חזק,
זעם שבעקבותו אני נופלת.
אני לא יודעת להבחין בין חלום למציאות.
היגיון ודימיון.
סיוט וזיכרון רע.
אהבה ושנאה.
התפייסות ומריבה.
טוב ורע.
אולי אני פשוט לא רוצה?
אז כן,
אני שופכת דמעות.
הן יוצאות,
הן מבינות שאין מקום עוד בגופי
גם לדמעות,גם לכאב,ליאוש,אכזבה,פחד.
ואכן אני בוכה,
ואני לא פוחדת להראות זאת,
כי עצב הוא דבר טוב.
ואני אוהבת להנות מהשקט.
וכן אני רעה,
אני לומדת מאחרים,
אך אני טובה כשצריך.
וכן אני טיפשה,
אך זה רק לעיני המתבונן
והכי אני חכמה ,
אך אנשים לא יבינו את חוכמתי.
וכן אני מסיימת,
כי אין יותר מה לומר .
להתחיל תמיד קל ולסיים זה
להתחיל לחפש סיום מוצלח.
אני עוצמת עיניי,
רואה שם בית עולה באש.
מנסה להתקרב,
אך הבית מוקף אנשים.
אני נדחפת לשם,
ובפנים אני רואה אותה,
את הנשמה שלי.
היא מדממת,
היא פצועה.
אך אני בתגובה,
משאירה אותה.
והולכת.
אני חייה בתוך עולם מנותק,
ואולי אני אוטיסטית,אולי סכיזופרנית.
אני רואה דברים שאחרים לא רואים,
אני הוזה על ימין ועל שמאל.
אני רואה דברים שאחרים לא רואים ,
אולי כי סתם הם מתעלמים.
ואולי אני פשוט מיוחדת וקשה לי להודות
ולכן אני מכנה את עצמי.
ואולי סתם אני כותבת,
כי הלב כואב
והנשמה זועקת.
סיוט בתוך חלום.
חלום בתוך מציאות.
מציאות בתוך יקום.
יקום ...
אך...יקום....
לא אני לא אמשיך....
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
