rising from the ashes

חג פורים היום,

אני עוברת ברחוב,

ומשום מה לא נראית

לי אווירת חג.

אומנם אני רואה אנשים

מחופשים,מחייכים,

זוגות מאוהבים,

משפחות עם ילדים,

ואפילו כלכלבים קטנים מחופשים.

ועדיין אני לא מאמינה לחיוכים,

לא מאמינה באווירה השמחה.

זה ברור לי שמבעד לכל אותם

החיוכים,

מוחבאים להם כל העוולות,

העצב,משפחות קשיי יום,

בעיות בין-אישים,ואישיות כפרט.

קשה לי להתחבר לכל אלו,

כואב לי להתסכל להם בעיניים,

אני רואה את כאבם,והוא צובט לי.

צובט כי אני יודעת כאב מהו,

ההרגשה של החוסר אונים,

חוסר שייכות.

אין אפשר לצאת לרחוב מחויכים ככה,

ולשכוח מה עובר ביום-יום?

כנראה המסכה הכי טהורה שכולנו שמנו על עצמנו היום-

היא החיוך.

מסתבר שיש דברים שלא משנה

כמה תנסה להשליך אותם מעלייך,

לשכוח,לסלוח...

הם לא באמת מתאפשרים.

לא משנה כמה זמן עבר מאז,

ולא משנה כמה פעמים הוא ביקש,

יבקש סליחה,

זה לא באמת יעזור.

ואני באמת מנסה...

זה מעבר לכוחותיי.

רק המחשבה שבזמן שיצאנו

הוא טס עם האקסית לחו"ל,

ולא סתם לחו"ל,

לאחת המדינות היותר רומנטיות,

אחת המדינות שראיתי את עצמי

מתחתנת שם בעתיד...

לאיטליה.

ולא רק זה שזה מעשה שלא ייעשה,

הוא גם שיקר,

במשך חצי שנה,

הוא שיקר.

כי הם כן היו באותו חדר,

והם כן ישנו על אותה מיטה.

במשך שבוע.

בזמן שאני טוחנת שמירות

וכל מה שעובר לי בראש

זה תסריט על מה שעלול

להתרחש שם.

ולמה לי להאמין שהם לא שכבו?

הרי קרו כ"כ הרבה דברים בקשר אליה,

שלשם שינוי היא אפילו לא אשמה בכעס שלי.

מה שהיא עשתה נסלח.

אבל הוא?

הוא הגבר שלי,

איתו אני חולקת מגורים,

חולקת מיטה,

מתעוררת לידו כל בוקר...

אני נורא רוצה להאמין לו שלא קרה שם כלום,

אבל אני לא מצליחה.

אני נורא רוצה להתגבר על זה כבר,

להמשיך הלאה לאהוב אותו ללא טינה,

אבל הוא לא מאפשר לי.

הוא לא משרה לי את הביטחון.

אין לו יצר בוגדני,

אבל השקרים,

מספיק שניים בשביל לאבד אמון.

אני נורא רוצה לסלוח...

אבל ככל שעובר הזמן

כך זה נראה קשה יותר...