 כינוי:
dona lola בת: 18 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2009
צ-בא ה-גנה ל-ישראל...
מרב כל הרגשות וההתרגשויות שכחתי
לספר קצת על אירועי לאחרונה.
לא שאיי-פעם הייתי עושה זאת,
אך בכל זאת הפעם זה חשוב לי.
חזרתי השבוע משדה-בוקר.
מחנה לגדנ"עיסטים.
זה היה שבוע מטורף.
הקושי הגופני היה מתחת לציפיותיי,
אבל הסתדרתי מעולה עם זה,
כי בכל זאת הייתי עייפה ...
אני והאנמיה שלי...
נהיה בריאות...
וכך גם אני הסמי שלי...
גם איתו נהייה בריאים.
היו מטווחים,
היו פזצ"טות,
היו שיעורים,
ונשקים,
ורק לא נשיקות...
היו הרבה שיעורים לחיים,
זה גרם לי להמון התרגשות,
לעמוד בטקס יום הזיכרון במדי צה"ל.
גאווה.ואהבת הארץ.
והיום,
היום הזה ממש,
אדם מאוד יקר לי,
אדם שאיתו אני חייה חיים
ממשוכים.
8 שנים אנחנו צל זה לזו.
היום הוא עוזב אותי למען הארץ.
(מי יתן ויבין גם הוא כי זו חובתו לתרום....
ולא יראה זאת כחובה אזרחית...
ולא ימצא את עצמו מאחורי הסורגים...)
אז אני מאחלת לו בהצלחה
בשקט בשקט,
עמוק בליבי.
אתה חסר לי חבר,
על אף כל הפחדים.
אתה חסר לי,
ואני תמיד שם ...
מחכה לך...
| |
כי קורה לפעמים שהשקט חודר עמוק מידי מהצפוי...
פתאום השירים מתנקשים בנשמתי,
כאילו מחפשת את הסיבה לדמעותיי,
כאילו לא רוצה לעצור את זרימתן.
צורך עז להביע את עצמי
ואין ממש למי לכאוב את כאביי.
אין עם מי לחלוק את הסודות הגדולים
אין כתף לבכות עליה.
אין על מי לסמוך.
"כל העולם במה"
מאוהבת(עדיין)-באהבת נעוריי,באחד והיחיד שהיה שם בשבילי תמיד.
נאהבת(שנים)-ע"י נער שטוטניק,פושטק שתמיד חיפש דרך להיות בשבילי אך לא נתתי לו דרכים להיות שם.
מתאהבת(לצערי)-בנער שנתן המון בשבילי,אך הרגע האמת עזב אותי...
ועכשיו אני לבד.
האנשים שמסביבי צובעים את השחור ,
אך השחור לעולם לא נעלם.
הוא תמיד שם.
והחברים?
לא שם כשצריך...
מבטיחים שאיכפת להם,
מבטיחים שיהיו שם,
מבטיחים...
אבל בתכלס:
אני אוכלת לבד,
אני ישנה לבד,
אני נושמת לבד,
אני בוכה לבד.
וגם כשהכל מסביבי מלא
בצבעים ואנשים,
אני לבד.
ואת מה שיש לי לומר איש אינו שומע.
את מה שיש לי להראות איש אינו רואה.
יותר קל לומר שאני אשמה בכך שרע לי.
שאני נותנת לדרוך עליי.
שאני לא לומדת מטעויות ולא יודעת מתי להיות
אמיתית ומתי צבועה.
שאני צריכה לפתח אדישות לאנשים שמסביבי כדי לשרוד.
וזה נראה לי כ"כ עגום.
להעמיד פנים-כדי לשרוד.
אני רוצה חיים רגילים,
חיים נכונים,
ללא שקרים,לפחות לא כאלו.
ללא פגיעות,
לפחות לא מהאנשים האלו.
ללא דמעות,
לפחות לא בגללם...
והפחד שלי שאני אשאר לבד
תופס מקום והופך למציאות.
מציאות-
שהבאתי על עצמי.
למה?
כי הכי פשוט להאמין לשקרים שהנשמה אומרת....
למה?
כי אין כח ולא רצון להילחם בהטפות מוסר והעדר....
למה?
כי אין לי צבא מאחוריי שיעמוד לצידי ויחזיק במקרה של פגיעה בי...
לכן,
אני לא נלחמת,
לכן,
אני מקבלת זאת על עצמי,
לכן,
אני אהיה שם תמיד,
ולכן,
איש לא יהיה שם לעולם.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
