כמה זמן סרבנו להאמין, כמה זמן דחינו את הקץ.
ידענו מראש שזאת הולכת להיות הרפתקאה עם סוף מר-
ובכל זאת נשאבנו לתוך זה.
סרבנו לקבל את האמת המכוערת,את המוסכמות החברתיות,
את העובדה שכולם מסביב יחליטו לנו מה נכון ומה אסור.
קשה לי לומר שהמסע שלנו היה פזיז ופוגע.
איך משהו כל כך אמיתי יכול להיות לא טהור?
איך חיבור כל כך עמוק יכול להיות הרסני?
איך בכלל אפשר לחזור להרגיש את מה שהיה שם?
אני רוצה רק עוד פעם אחת להירדם בזרועותייך,
להתעורר מהליטוף הכל כך עדין שאהבתי לשנוא.
להביט בעינייך, לכאוב אותך עוד קצת.
ללטף את שיערך ולהגיד שהכל יהיה בסדר.
להכיל אותך ולקבל את מי שאתה, בן אדם כל כך
יפה-גם ביופי ;)
תמיד הייתי הציפור הפגועה, מחפשת את העוגן הנפשי שלי,
משהו שיחזק.
ופה החלפתי את התפקיד, מצאתי את הילדה החייכנית שהייתי,
בעלת שמחת חיים וכיפית, זאת שנהנית מהחיים
ולא נספחת אחרי הרוטינה השוחקת חיים.
למדתי להכיר את המעלות שלי, את התכונות הטובות שלי.
לראות את החיים באלומות אור, גם אם הן זעירות.
הייתי זאת שבורחים אליה ולא זאת שמגיעה לנחמה.
אני יכולה רק לקוות שתזכור אותי,
שתמיד אהיה הקטן המשוגע שלך,
זאת שאוהבת בלי תנאים-
ותמיד תאהב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dona lola
