rising from the ashes

מרגישה את הסיוט הכי גדול שלי מתממש-

בתור ילדה פחדתי לגמור כמוהו,בתור נערה כמוה,

והנה אני מוצאת את עצמי בצומת דרכים שבה יצירת המופת הזו 

שנקראת זיווג יצאה תואמת יותר מתמונה מזויפת של מיכאלנג'לו.

המחלה שלו,העצבים שלה.

בתור ילדה חלמתי שאגיע לאשפוז,בכיתי וצעקתי שאני לא רוצה לגמור כמוהו-

והיום-מטופלת בכדורים ועדיין מחריבה את כל אותם הקשרים עם האנשים שמשום

מה עדיין רוצים להישאר לידי.

אם יש חוק אחד בחיים- הוא שאסור להיתקע בעבר ותמיד צריך להסתכל קדימה, 

להתקדם עם ראש מורם ולהתחזק מכל המכשולים-קל כל כך לומר ולייעץ לאחרים-

כל כך קשה ליישם על עצמנו.

וכמה שאנחנו מבינים את הדברים האלו יש הבדל בין להבין לבין להפנים-

ואני עדיין שם, בבית הקטן שגרנו בו, שכל מי שאני היום בעצם נוצר מהפינה הזו!

ואולי זה עניין של זמן וגיל, ואולי באמת הכל בגלל שאני מסתובבת ולא מוצאת את עצמי-

חייבת להוסיף את אלמנט הדרמה בכל מקום- את זה-אין ספק שבעולם שקבלתי ממנה-

אחלה גנים. השאלה האם אלו גנים מקולקלים או בעצם תוצר של אירועים בחיים?

מצד אחד לוקחת את עצמי בידיים, מצד שני מרגישה שמאבדת שליטה-

עושה הכל בשביל להישאר עם ראש מורם , מאופס, 

עושה צעד קדימה ועשר אחורה.

משחקת משחקים ובוכה שאני לבד, רוצה חיי חברה ובכל הזדמנות שנקראת מסרבת בנימוס,

כועסת על כולם- והכי הרבה על עצמי שאני לא מבינה איך הפכתי להיות -אני.