| 4/2009
מה אני מנקה הפעם?
תצעקו עלי, תכעסו, תרביצו (המממ...): התרתי את הרסן, ירדתי על ברכי, הסכמתי - נענעתי - נכנעתי ליצר: גבר נשוי. פייייי. מי היה מאמין. אני?!?!? שפעם כבר טעמתי מהפרי האסור הזה (היה טעים!), ואז קיבלתי החלטה ואף עמדתי בה, בלי קושי רב, דרך אגב, לא להתעסק בכלל עם נשואים. לא להתקרב, לא להתיידד, לא לפטפט ולא לצ'וטט. אין צורך. יש להם אישה ואני לא רוצה להיות no. 2 של אףחד! לא טוב להם בנישואים - שילכו לטיפול. עוד יותר לא טוב להם - שיפרדו. רוצים יחסים - בואו, בבקשה, קחו אחריות, עשו צעד ויאללה, נעשה יחסים. רוצים סקס וסערה וריגושים - לכו ללונה פארק. בכל אופן - לא איתי.
אבל כל הדעה המוצקה הזאת הפכה לאפר ועפר ביום חורפי אחד לפני כמה שבועות. ואני לא מתנצלת ולא מצטערת. אנחנו לומדים ביחד וכמות המבטים, הפטפוטים בהפסקה, הפירגונים ההדדיים והכמעט נגיעות עלה והציף והרעיד וצימרר. בסוף ברגע של הכרה מלאה, הוא הקפיץ אותי באוטו לאן שהו והמחסום נפרץ. כוסאמו. ראבק. למה אני צריכה להרגיש לא טוב עם זה? (אני לא! אני כן... אני לא!). חוץ מזה, להגנתו יאמר שהוא חי במין סידור מוזר שכזה, שחצי שבוע הוא חי בצפון לבד, וחצי שבוע במרכז, עם אישתו. כשדיברנו, ודיברנו לא מעט עוד לפני, הוא סיפר שבעצם יש להם סידור, הסכם, הם מסתדרים, לא מדברים על הדברים... משהו שממנו הבנתי שזה בסדר.
ולמה בכל זאת משנה לי? עד כדי כך שאני כותבת כאן?
עובדה. זה משנה.
מה שבעיקר משנה זה בסופו של דבר, מתברר שלמרות שזה קרה - והיה נפלא (שנשאל גם אותו?), הפער בצרכים ובפניות שלו לעומת שלי לא מאפשר לזה להמשיך לקרות. אני לא יכולה לחיות על פירורים, על שאריות, על מדי פעם, על מתי שמזדמן. לא יכולה! אני רעבה ליותר, לקשר, אינטנסיבי, עמוק, משמעותי. לנוכחות של גבר בחיי, במובן הריגשי קודם כל. וזה כמובן לא היה אפשרי. לא אוהבת את ההמתנות לאיתות ממנו שהוא יכול לדבר, או יכול לקפוץ אלי, או שאפשר היום להפגש. לא אוהבת שאין לזה לאן לגדול, לא אוהבת שזה צריך להשמר בסוד, ולא להפוך להיות חלק מחיי הגלויים.
וכך שוב, מצאתי את עצמי במערכת יחסים סוערת ומרגשת, שאין לה אבא או אמא, אין לה תעודת לידה, ותעודת הפטירה שלה כבר מונחת על השולחן במערכה הראשונה.
אז הנה מגיע פסח, זמן נקיונות, וזה אחד מהם. היה שלום ידידי היקר. מאחלת לשנינו למצוא את השקט והשלמות.
חג חירות שמח
מגדלנה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
