מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

פתאום יש לי המון מה לספר ולכתוב ואין מספיק זמן. אני רוצה לספר על הסוףשבוע עם החברות שלי, כמה נפלא היה. מעניין, עמוק, אמהי, אינטנסיבי. דיברנו, צחקנו, בכינו, אכלנו ושוב אכלנו. הלכנו לבית החדש שאחת מאיתנו קנתה, ראינו סרט, שוב אכלנו ושוב דיברנו. פתחנו בקלפים ועיסינו זו את זו. אנחנו חברות כל כך ותיקות, מכירות וחשובות זו לזו. למה רק לילה אחד, למה רק פעם בשנה? תמיד אנחנו תוהות בסוף מפגש כזה, ובכל זאת לוקח עוד שנה לעשות את זה ככה עם לילה, כי אנחנו כן נפגשות כמעט כל חודש. אני מרגישה כל כך הרבה הודיה על החברות האלה ועל מה שהן נותנות לי, מאירות את עיני, מלמדות אותי, מראות לי, וכנראה שגם אני להן. איזו ברכה נפלאה. אני מרגישה גדושה ושופעת, מחוייכת ומפוייסת לגמרי (עד הנפילה הבאה, כן כן, אני יודעת...)

אני רוצה לספר גם ועל החלק השני של הסוףשבוע, כשהן הלכו, אי שם בשבת בצהרים והחבר שלי בא (אה. זה קצת נתקע לי בגרון המילה הזאת, אבל אני צריכה להתאמן, להתרגל. אולי פשוט אתן בו סימן, איזה שם קוד. המממ. רעיון לא רע.). אני רוצה לספר כמה מתוק ודבשי היה לנו ביחד. כמה שאני מרגישה שאנחנו מתקרבים לאט לאט, יותר ויותר, בזהירות המתוקה והכמעט מגוחכת שלנו, מרשים לעצמינו להנות, להתענג, לקחת ולתת ופשוט להיות.

אני רוצה לספר על שני סרטים מעולים שראיתי (שוב). את "תלמה ולואיז" עם הבנות ואת "ללכת עד הסוף" איתו.

רוצה לספר על הבישולים. איזה אטרף בישולי יש לי מאז שעברתי לבית החדש. עכשיו על האש יש איזה תבשיל בשר עם יין, ריחני ומגרה ובתנור תבנית של תפ"א קטנים עם שמן זית, שום, טימין ורוזמרין (מהגינה ליד, כי אצלי עדיין אין). במקרר עוד שאריות של מרק כתום, ושל פשטידת כרובית, ובשבועות האחרונים היו פה מרק אפונה עם קבנוס, ומרק עדשים עם קבנוס, ומרק גולש (לא, בלי קבנוס) ופעמיים חמין נורא טעים (שהילדים השביעו אותי לא לעשות יותר החורף, כי גם אצל אבא שלהם כל פעם יש חמין, וזה יוצא להם מכל החורים. תרתי משמע...).

אני רוצה לספר על פגישת עבודה מעוררת תקווה מהיום בבוקר, ועל עוד איזה פרוייקט באופק שאולי תצא ממנו עבודה קצת יותר קבועה.

אני רוצה לספר על זה שאני מתחילה (שוב!) לבייץ ושאני מרגישה את זה בכל הגוף, בעיקר בבטן התחתונה, את השחלות ואת הרחם והכוס ולתהות בקול רם (או לפחות באותיות בהירות וברורות) האם שוב פרץ הכוחות והשמחה כל כך קשור למחזור החודשי? מצד שני, באמת היה סוףשבוע כל כך נפלא, בחיי, כל כך נפלא, עם החברות, ואחר כך איתו, שאיך אפשר לצאת מזה עם מצברוח רע? נגעו בי כל כך הרבה, בכל מיני מובנים. נגעתי בחברות, התקרבתי, ואיתו: נגעתי בו - בלי הפסקה - הזמן עבר ברכות, בקלות. דבר עבר ודבר בא, הזמן שט לו איתנו. מה עשינו? לא לגמרי זוכרת, וגם לא לגמרי משנה. פשוט להיות ביחד בדברים הקטנים והפשוטים. להכין אוכל, לראות סרט, לקרוא עיתונים, לטייל בערפל, לדבר, להתרחץ, לנמנם, להזדיין. היום מוקדם בבוקר כשהלך הוא אמר שבעצם טוב שאנחנו נפגשים ככה, פעם ביומיים שלושה, כי זה מאפשר לכל הטוב שבנו לצאת, זה שומר על איזה מתח, על שמחת-הפגישה, על איזה חידוש והתרגשות. אני מכירה גרושה אחת שהחבר שלה ב-8 השנים האחרונות חי בתל-אביב (והיא בגבול הצפון) והם נפגשים רק בסופי שבוע. אז זה היה נראה לי זוועה, והיום, עדיין לטעמי מעט מדי, אבל אני יכולה לראות את היתרונות, את הכוח שזה מיצר, את המרחב שזה משאיר שלתוכו אפשר ליצוק המון אהבה, חום ותשומת לב. אני באה מהתנסות קודמת של יחסים מאוד אינטנסיביים, חבר שהיה לי לפני שנה וחצי. אחד בתוך הוריד של השניה. חשבתי שזה מה שאני רוצה שרק כך אפשר וצריך, והנה עכשיו גם אני לומדת, מקבלת, נהנת לפתח משהו אחר, משהו שלנו, משהו שנולד מתוך הקצבים של כל אחד, הצרכים, היכולות והמאמץ. נדמה לי - ואני לא רוצה לפתוח פה לשטן, טפו טפו, או להשוויץ או להתייהר, שמשהו מתחיל להתייצב, לקבל צורה שהיא דינמית במהותה, אבל יציבה ויותר צפויה. אנחנו אומרים מה אנחנו רוצים ומה אנחנו יכולים וזה מתחיל לבוא לידי ביטוי בעולם הפיזי וגם הריגשי כמובן. כאילו שאם בהתחלה הייתי מאוהבת בו, אחר כך מבוהלת, עכשיו אני מרגישה שמתחילה להתבסס איזו אהבה יותר עמוקה ושרירה, שיש בה לפחות בצד שלי המון תשוקה ועניין, רכות ונשימה. אבל גם - אני מודה - עדיין חששות ועצירות. אולי לא "עדיין", אולי זה תמיד יהיה. מה שאני בעיקר לומדת זה שדברים הם לא שחור-או-לבן, הכל-או-לא-כלום, ומתוך זה יוצא המון, קורה המון, אני מרגישה וחושקת ושמחה כל כך על הנס הלא-צפוי הזה.

ובכלל לא התכוונתי לכתוב עלינו, אלא עלי.

התכוונתי לכתוב על שלל הדברים. התכוונתי לכתוב על זה שטוב לי היום, ושאני מוכנה לנפילה של מחר, ולעליה של מחרתיים. והתכוונתי לכתוב כמה שחברים קרובים, כמו החברות שלי, או הוא - זה בעצם הדברים הכי חשובים שיש (אוקי, חוץ מהדברים הברורים: שכולם יהיה בריאים, הילדים בעיקר ושיהיה שלום עלי אדמות).

אז הנה כתבתי ואמרתי ואילולא הילדים היו מגיעים עוד 10 דקות, הייתי ממשיכה וממשיכה. אז הנה אני מפסיקה.

ביי ושבוע טוב.