לא יודעת איך להגדיר את מה שקרה היום (ולמה צריך להגדיר בכלל? ככה, כי אני אוהבת לעשות רשימות, לאכול סושי ולהגדיר דברים בלתי נחוצים). האם זאת היתה פשוט התנהלות סוריאליסטית גרידא (עוד מילה לרשימת המילים המגעילות), או שזאת פשוט היתה נורמליזציה (בום טרח, אני מפגיזה, הא?).
יש אירוע חדש בחיי שסוחף את הרוחות לכיוונו. לא, לא במקום כל הסערות הקודמות. שום דבר לא נפתר (או נפטר...). אי אפשר לסמן וי על שום דבר:
החופש הגדול עדיין בעיצומו – והוא הסיבה והתירוץ והמהות והאלוהים שלי עכשיו;
הסיפור על הדירה הנחשקת עדיין לא נסגר (ושוב מפאת חשש הנאחס לא נאמר מילה);
האקס לא משלם מזונות כבר חודש שני, ומצהיר בקול רווי דמעות "אין לי, פשוט אין לי..." ואני מוצאת את עצמי בתוך הפינה הכי קשה שלי (לא נכנס לזה עכשיו כי זה באמת ידכא אותי לגמרי) וגם אני חוששת מהרגע בו נתעמת על נושא הנסיעה של הילדים בבגאג' של האוטו החבוט שלו (וגם על זה לא נדבר עכשיו מפאת הדיכאון שאני מצליחה להדחיק עם קצת קלואה+קרח+חלב אורגני o ya);
הציעו לי איזו עבודה שאמורה להתאים בדיוק מדהים לכישורים המקצועיים ולמוניטין שיצא לי ("שמענו עליך כל כך הרבה..." נו באמת), עבודה שאני פשוט לא רוצה יותר לעשות, פשוט לא רוצה לעשות, אבל אין לי זכות או אפשרות לסרב;
ויש ברמצווה על הראש – ועל זה אני כן רוצה לכתוב. אבל לפני זה, תוך כדי כתיבה של כל המבוא הקשקשני הזה, אני חייבת לכתוב עוד משהו על עצמי, על הכתיבה ועל הדימוי הזה שאני כל-כך נהנית לטפח:
נראה פתאום שאני נהנית לטפח את הדימוי של האישה הכישלונית-אך-שנונה. כן, כך נקרא לה, אוקי? מרירה-אבל-לא-באמת; מודעת-אבל-מה-זה-עוזר-לה?; בעלת-כישורי-הרס-עצמי-בדוק-אך-חיננית; ילדותית-אך-שורדת; קשת-יום-אך-מפונקת. בקיצור – מי אני? איזה מין דימוי יוצא לי פה, ולמה אני מטפחת אותו כך? שמתי לב שאני די מקפידה להוריד מערך-עצמי, להציג אותי ככישלון מחוייך כזה, כדי שמָה? שמָה יקרה או לא יקרה? שלא יצפו ממני ליותר מדי? או אולי בדיוק כדי שאוכל להפתיע (לטובה כמובן) כשיפגשו אותי האמיתית? כדי לסחוט מחמאות (אוח, את לא כל כך נוראית!)? כדי להרחיק סקרנים ממקום ההתרחשות? כדי שכשתגיע האכזבה יהיה לי אליבי מוצק "היי, אמרתי לכם!"? ואני תוהה פתאום, האם מישהו באמת יכול להרגיש שהוא לא ראוי, שהוא משמים, רגיל, שטוח, כישלון – ולא לעשות את זה כמניפולציה? והאם עצם השאלה הזאת היא אמיתית או מניפולטיבית בעצמה?
ופתאום אני חושבת עוד משהו (וואו.. כל הכבוד לי...): אולי דווקא מה שקרה היום, האקס וכל זה (תכף, תכף) גרם לי שוב לפקפק במי אני, ולחשוד בעצמי שאני בעצם סתם אחת שעושה מניפולציות. אוח, פתאום אני מעוצבנת (למרות שקשה קצת כששומעים את Infected Mushroom. נסו והיווכחו).
אוח, איפה הייתי?
טוב, אז מה היה היום, עזבו את כל הבולשיט ממקודם, כי בעצם היה יום ממש בסדר ואפילו חשוב במידה מסויימת:
זה לא מה שקרה היום, אלא זה מה שקורה בכלל עם כל הסיפור של הבר-מצווה של הבן שלי הגדול, והיום פשוט התקדמנו קצת. צריך למצוא מקום למסיבה, צריך לסגור על קונספט, צריך להבין את המשמעות, וצריך לצוק קצת תוכן ורוח. ואת כל זה צריך לעשות באופן משפחתי. כלומר, התגרשנו או לא התגרשנו – יש לנו בן משותף, וזה אירוע גדול, חשוב (ויקר) וצריך איכשהו לשתף פעולה. איך עושים את זה כשברקע יש את כל סיפור האוטו של האקס, סיני והכספים המזויינים (אקסקיוז מיי לנגוויג')??
המעניין הוא, שלאורך כל שלוש וחצי השנים שאנחנו נפרדים וגרושים (חוץ מסיפור האוטו וסיני, ולכן זה שיגע אותי ועדיין בעצם), הצלחנו אני והאקס תמיד להפריד בין הסכסוך שלנו, הריבים, חילוקי הדעות והכעסים ובין ענייני הילדים. חייבת לזקוף לזכותו וכנראה גם לזכותי (או, הנה מילה טובה. וואלה יופי...) – שאיכשהו הצלחנו להפריד. והיום זה קרה שוב: כבר מזמן דיברנו על זה שצריך לדבר, לחשוב, להחליט ולבצע בקשר לבר-מצווה של הבן. היום התרחש הצעד הראשון, אפשר לומר. האקס בא אלי בבוקר, בעוד הבנים רובצים מול הטלוויזיה, או רצים כעכברים מסוממים מהמחשב למטבח וחזרה ללגו ביוניקל. בהתחלה ישבנו רק אני והוא (בדשא בחוץ, לוחשים כדי שהגדול לא ישמע, מה שמאוד קשה אצלי, לאור המיניאטוריות של הבית ושל החצר). בהתחלה רבנו על הכסף ("אין לי, בחיי שאין לי..." כאמור). אחר כך לא הזכרנו את האוטו, אבל אמרתי שאני אקבע פגישה אצל המגשר, כי "יש לנו הרבה דברים לדבר עליהם, כזכור". ובסוף עברנו לדבר על הבר-מצווה, ומסתבר שאנחנו די מסכימים עם הקונספט, שכולל את העקרונות הבאים:
~ עדיף הרבה אורחים ומשפחה חמה וחברים (וזה גם מה שהבן רוצה, למרבה השמחה) ולכן האירוח יהיה צנוע יותר (מאפיש מסארי, מאפיש!!).
~ עדיף מקום בעל אוריינטציה טבעית, פתוח, איזה ירק או שניים, על פני אולם עם שנדליר מפלסטיק ונטיפי גבס מצוייצים (הא! המילה הזאת!) מהתקרה.
~ צריך לקחת בחשבון כמה דודות זקנות שזקוקות לבית-שימוש זמין ונקי וכיסא ישיבה נורמלי.
~ זה לא יומולדת רגיל-אך-גדול, אלא אירוע שמציין התבגרות, אחריות וכו'. חוץ ממשימות בר-מצווה שכבר דיברנו עליהן בעבר וזה יקרה בשילוב עם הכיתה, הארוע עצמו צריך לסמל שני דברים: 1) התאמצות "בוגרת" של הבן, איזה פרוייקט או עשיה, משהו שהוא יצטרך קצת to go out of his way מחיי היום יום שלו. משהו שיסמל את המאמץ, הרצון, היכולות שלו, לקיחת אחריות וכל זה. 2) נתינה והתייחסות לעולם/ לקהילה/ למשפחה, מחקו את המיותר. כל הכבוד לפופיק של עצמו בו התעסק עד היום באופן די בלעדי, זה גיל שבו אנחנו מצפים שהוא יתחיל להביט החוצה קצת, וזה יכול לבוא לידי ביטוי במסיבה שלו באיזו שהיא ניתנה, הופעה, מחווה כלשהי.
הסכמנו בקלות על כל הסעיפים הללו וקראנו לו. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא שומע את הדברים האלה, ובעצם כבר דיברנו על זה הרבה פעמים איתו, אבל כל אחד לחוד וגם - עכשיו הגיע שעת השין – צריך לפעול. להוציא דברים מהכוח אל הפועל, וזה קשה לו (וגם לי בעצם). במובן הזה הוא עוד באמת צעיר ורך בימים, והארוע הזה בהחלט מהווה אתגר (וכמובן דילמה בשבילי, האם אני לא מצפה ולוחצת עליו יותר מדי? לא יודעת, ימים ולילות יגידו).
אחרי השיחה הפורייה, החלטנו מיד לפעול, אולי כדי לא לאבד את השוונג... הרמנו כמה טלפונים למקומות ולאנשים ועל המקום החלטנו לצאת לראות ולבדוק כמה אפשרויות. זה דבר שאני מתכננת כבר כמה שבועות, אבל פתאום זה פשוט קרה. וכך, בשתי מכוניות ושלושה ילדים ("אני נוסע עם אמא!" "אני נוסע עם אבא..."), התחלנו לעבור ממקום למקום ועוד מקום ועוד אחד. במקום הראשון עוד טרחתי ללחוש לאישה "אנחנו המממ.. אמממ.. לא ביחד, כלומר... אנחנו גרושים...". משום מה היה לי חשוב שתדע שזאת לא איזו אידיליה משפחתית שהיא רואה, אלא משפחה חתוכה, שמפוצלת לשני ראשים שכרגע מתפקדים יחד, אבל זה זמני ורק על פני השטח. מה היה לי כל כך חשוב להגיד לה? אחר-כך הרגשתי מפגרת, כי היא הסתכלה עלי ואמרה "נו, כל אחד ומה שמתאים לו..", כאילו שסיפרתי לה שאני מעדיפה ky ג'ל על פני ואזלין. במקומות הבאים לא אמרתי כלום ורק קצת גמגמנו כששאלו מאיפה אנחנו ("נווה-פיקוסים.. אה, וגם מגבעת-הדסים..."). קטעים איתנו.
באמצע היום אספנו גם את הגיס (האח המאוד חביב של האקס) תוספת שהוסיפה רבות לנינוחות המסע הביזארי, כי איכשהו הוא ניטרל כל עוינות שצצה לה או קונפליקט שאינו במקומו, וגם אמר את הדברים באופן גלוי מאוד, כך שכולנו היינו מסוגלים להיות יותר ענייניים.
אחר-כך כולם נהיו רעבים נורא, וזה לא פלא כשמסתובבים בדלית-אל-כרמל ובעוספיה (כן, לשם הגענו בסוף) ומריחים ריחות מגרים של קובה, שיפודים ועלי גפן. עצרנו במקום אחד והתיישבנו – שוב במראה המשלה של הפי-פמילי – במסעדה כל כך טעימה שבא למות מזה. ושם הבטתי בו, באקס שלי, וראיתי כמה שלא מזיז לי לשבת איתו, וזה היה דווקא סימן שאני יותר ויותר נפרדת ממנו. לא צריכה ממנו, לא מצפה ממנו, לא נהנית לשבת איתו, אבל גם לא סובלת, ממש לא. כמעט אדישה לגבר הזה שחייתי איתו איזה אלף שנה. היה נדמה לי שלו קשה יותר עם הישיבה הרגועה הזאת של כולם, עם ההתנהלות היומיומית הזאת: אני, הילדים והגיס. חשבתי שאולי זה ככה כי יש לו את החברה שלו, וזה לא כל כך פשוט להרגיש בנוח עם האקסית שלך, כשיש לך חברה. אבל מה אני יודעת, אני הרי לא חברה של אףחד.
מה שהיה אירוני כמובן זה שעל רוב הדברים הסכמנו לגמרי. המקום הזה לא מתאים, וחורשה הזאת אחלה. האיש הזה לא אמין, וזה דווקא ממש נחמד.
והכי נפלא היה שהילדים שלנו היו נינוחים ומבסוטים. לא יותר ולא פחות מתמיד, כשאני איתם לבד (לא יודעת איך הם איתו). רק ברגע מסוים אחד במסעדה, הבן הסנדוויץ' (הססמוגרף המשפחתי) התיישב בנינו ותפס לי ולאקס את היד ואמר – "אני יושב גם עם אבא וגם עם אמא – איזה כיף לי!". ולרגע נחמץ לי הלב, אבל ראיתי שהם זורמים (בעע, ממש שונאת את המילה הזאת, אבל היא היחידה שמתאימה כאן, מצטערת) עם המשפחה המפורדת שלהם. אני מקווה שאני לא משלה את עצמי, ושלא אצטרך לממן להם טיפולים ויעוצים כשיגדלו ויטיחו בי "את אשמה!!" (או שזה יקרה במילא?), אבל היתה לי הרגשה שיותר מאי פעם הם מקבלים את המשפחה הזאת ככה, כמו שהיא. הסימן הכי ברור היה כשגמרנו את כל הסיבוב, אי שם ביערות הכרמל בשעת אחה"צ הדי מאוחרת, והם פשוט נפרדו ממני בקלות "ביי אמא" ונסעו איתו. מה שפעם היתה דרמה ארוכה וכואבת, לקח היום פחות מרבע דקה.
אז מה רציתי להגיד פה?
~ שיש בקרוב ברמצווה לבן הגדול שלי.
~ שאני לחוצה מזה אבל גם נרגשת ושמחה.
~ שזה חשוב לי – יותר במימד המשמעות, התכנים והרוח ופחות במימד הצורני, אבל מסתבר שזה הולך ביחד.
~ שפחדתי מאוד מ"השותפות" עם האקס סביב הפרוייקט הזה, אבל לפחות לפי היום, זה יהיה ממש בסדר.
~ שיש אלף ואחד דברים על הראש שלי, ואין לי מושג מה יהיה.
~ שכשאני עם הילדים שלי בחופש הגדול, כמו בשבוע האחרון, אני לא מצליחה להתפנות לשום דבר אחר, כולל הבלוג שלי ושל אחרים – ואיתכם הסליחה.
~ אה, והיה עוד משהו בהתחלה לגבי איך התדמית שלי שמצטיירת מתוך הכתיבה. מה זה היה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
